היום, פתאום, נפל לי האסימון. אחרי תקופה ארוכה של הדחקת העניין וחוסר רצון באמת להבין את המשמעות העמוקה שעומדת מאחורי ההחלטה, הבנתי סופית. אני עומדת לעזוב את מקום העבודה שלי בזמן הקרוב.

בתקופה האחרונה אני מחליפה מישהי שיצאה לחופשת לידה ארוכה במקום עבודתי בחמש וחצי השנים האחרונות. ידעתי שלא ארצה לחזור לתפקיד הישן כשהיא תחזור מהחופש, כי לא מתאים לי לחזור לשכר הקודם וגם כי התחלתי להרגיש התקדמות. עבודה של אנשים גדולים, שעות מסודרות, משרד משלי. תנאים נרמליים ואמיתיים.

לא חשבתי על הנושא יותר מידי, בכל זאת, עבר חצי מהזמן של החופשה שלה. למה לי לחשוב רחוק?

והיום זה קרה. היא התקשרה והודיעה לי שהחופשה שלה מתקצרת בשבועיים. שתקתי. הרי אין לי מה לומר. זאת המשרה שלה. אבל פתאום זה התפרץ אצלי, מה שחלחל לאט פתאום הפך לזרם של הבנה ברורה וכואבת- אני עוזבת את הבית השני שלי עוד שלושה חודשים.

עד היום לא פחדתי יותר מידי בנוגע לעתיד שלי. אבל במצב הנוכחי של המשק, עסקים פושטים רגל, אנשים מפוטרים- איך אני מוצאת עבודה במצב היום? איך אני יכולה להבטיח שיהיה לי איך לשלם שכר דירה?

ומעבר לזה, יש לי משפחה נוספת כבר למעלה מחמש שנים. את הקשיים הכי גדולים שלי עברתי פה, את השמחות, את האהבות שלי. כל כך הרבה חוויות עברתי בבניין הזה, עם האנשים האלה. אנשים שחיבקו וליוו כשהייתי בבתי חולים, כשהתחלתי ללמוד. ופה התבגרתי. הגעתי ילדה בת 21 וגדלתי פה. אז איך עוזבים משפחה שנייה?

אז עשיתי היום צעד ראשון- כתבתי קורות חיים. אני מתחילה לבדוק מה האופציות שלי מחוץ לבועה.

סיימתי כבר חפיסת סיגריות, ניגבתי כמה דמעות, והחיוך הקבוע חזר לפנים- עם רעד קל. חשש. יש לי שלושה חודשים להיות פה, ואז אני יוצאת לדרך חדשה. אמא'לה...