אולי אני שמרן, אבל כאשר אני נכנס לחדר ורואה תמונה תלוייה "על העוקם", יש לי נטייה ליישר אותה. ובשאני רואה ביצירה ארכיטקטונית פינה עם זווית חדה, אני נזכר במה שאמר המורה שלי לתכנון אל מנספלד: "זאת פינה, שהסבתא שלי הייתה אומרת, שטוב להשתין בה". סליחה על הגסות.

האסוציאציה האוטומטית שלי לזוויות חדות ו/או לחלל המכיל כאלה (non-convex space) היא של שברי זכוכית. חללים כאלה הם גם מכוערים, וגם מאד לא מועילים או יעילים. נסו אתם לרהט חדר שזאת צורתו:

 

שברי זכוכית היא האסוציאציה החוזרת אלי כל פעם שאני נתקל באדריכלות דה-קןנסטרוקטיבית, כמו למשל, זאת של דניאל ליבסקינד. אני מן הסתם רדוף, ויש לי תסביך דקירה . . .

ובכן גם לחיפאים מגיעה קצת דה-קונסטרוקציה . . .