כותרות TheMarker >
    ';

    נפלאות התבונה

    בלוג על מוח האדם

    כל הזכויות שמורות -- לא יעשה שימוש כלשהו במאמרים ללא בקשת רשות.

    אלומית ישי: הספד ל-HM חולה האמנזיה

    44 תגובות   יום שלישי, 16/12/08, 19:25

    בתחילת דצמבר הלך לעולמו, בגיל 82, חולה האמנזיה הנרי מוליזון (המכונה בספרות המדעית HM), שבמשך 55 השנים האחרונות תרם תרומה מכרעת להבנת מוח האדם.

    HM נולד בקונטיקט ב-1926 ובשנות העשרים לחייו החל לסבול מהתקפי אפילפסיה, כנראה בשל תאונת אופניים שעבר בגיל תשע.  בשנת 1953 הנוירוכירוג Scoville מיפה את מוקדי האפילפסיה בשתי האונות הטמפורליות ו-HM עבר ניתוח חדשני להסרת אזורי המוקד שכללו כשני שליש מההיפוקמפוס, קליפת המוח הפארהיפוקמפלית והאמיגדלה.

    תוצאת הניתוח היתה הרת אסון:
    HM סבל מאמנזיה אנטרוגרדית, כלומר לא הצליח ליצור זכרונות חדשים.  בגיל 27 חייו "הסתיימו" כי לא הצליח ללמוד אינפורמציה חדשה ולקודד אינפורמציה חדשה (אנשים, עובדות, ארועים) לזיכרון ארוך-טווח.  מן הראוי לציין כי הפגיעה בזיכרון היתה סלקטיבית וכי מבחני שפה ואינטיליגנציה הוכיחו כי ל-HM לא היו פגיעות קוגניטיביות נוספות.

    הניתוח הוכיח לראשונה את הקשר בין מבנה ופונקציה: לצורך אפסון מידע בזיכרון נדרש היפוקמפוס תקין. 

    HM הפך מייד ל"עכבר מעבדה" וחוקרים רבים ערכו עליו, במשך שנים רבות, אין סוף ניסויים.  הסתבר כי למרות הפגיעה המוחית הבלתי-הפיכה, HM הצליח ללמוד פעולות מוטוריות חדשות כגון ציור תמונה המשתקפת במראה.

    סידרת הניסויים שערכו על
    HM ברנדה מילנר ותלמידיה לימדה כי הזיכרון האנושי אינו פונקציה אחת וכי ניתן לחלקו לכמה מנגנונים (implicit/explicit; declarative/non-declarative) המפורטים בכל ספרי הלימוד.

    מילנר, קשישה מדהימה בת 90 שרק לפני חודש נתנה הרצאה למאות חוקרי מוח בכנס בוושינגטון, סיפרה לי פעם אנקדוטה מזעזעת: כש-HM התגלח הוא לא זיהה את הגבר שנשקף מולו, כי בזיכרונו פניו נותרו לעד פני גבר בשנות העשרים לחייו.

    HM חי עם הוריו ועם מותם עבר לבית סיעודי, שם חי עד יום מותו. סו קורקין מ-MIT וחוקרים אחרים שעבדו איתו סיפרו שתמיד שמח להשתתף בניסויים (למרות שלא זיהה אותם ובכל יום "פגש" אותם מחדש) וכי היה בעל חוש הומור ומצב רוח טוב. 

    לאחר מותו נתרם מוחו של HM למדע. המוח עבר סריקת MRI ושומר בפורמלין.

    קשה לתאר כיצד חצי מאה של מחקר מוח היה נראה אילולא הטרגדיה האישית של HM, שבחייו ובמותו איפשר הצצה נדירה למבנה המורכב ביותר ביקום.

    יהי זכרו ברוך.

     

     

    תודה לאורון שהודיע לי על מותו של HM.

    דרג את התוכן:

      תגובות (40)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/3/09 14:40:
      יש ספר מעניין בנושא תופעות של אובדנים וחוסרים של בני אדם - האיש שחשב שאשתו היא כובע של אוליבר סאקס, המתאר סוגים שונים של אבדן זיכרון מסוג כלשהוא.

      אלומית יקרה,

      שוב פתח לידע ועניין. סיפור מרתק שכמובן מזכיר את הסרט המצויין ממנטו.

      מעניין המאמר שלך ומעניינות לא פחות התגובות. בכל פעם שאני מגיעה לכאן אני מחכימה.

      תודה.

      וחנוכה שמח!

        22/12/08 18:31:

      צטט: zahav 2008-12-21 09:31:15

      צטט: מנסה לחשוב 2008-12-21 02:25:07

      צטט: gitit a 2008-12-19 14:26:39


      שאלה אתית:

      הוא הסכים לתרום את מוחו למדע או שהחליטו בשבילו?

       

       

      אף אחד לא חשב על שימוש בו למעד!

       

      לא היתה אז מודעות לתפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון.

      מדובר בתאונה.

       

      והבנאדם היה חולה אפילפסיה חמור, הוא סבל הרב מאד לפני שהחליטו לעשות לא הניתוח.

       

      כל המחקרים וכו' הם בדיעבד אחרי שהתגלתה הטעות.

      המחקרים נעשו אחרי שכבר לא היה אפשר לשחזר לו את הזיכרון. וכפי שמצוין כאן, הוא שמח לשתף בעולה במחקרים. אני מניח שהיה לו הרבה יותר משמים אלמלא קבוצת החוקרים שבאו להתעניין בו באופן בלתי פוסק.

       

      אגב, אנו יודעים היום שההיפוקמפוס אינו מקום איחסון הזיכרון, אלא אחראי על המנגנון לקיבוע הזיכרון.

      כדי שזיכרון מהיום יישמר לנצח, נדרשת פעולה של ההיפוקמפוס במשך שנים. אבל הזיכרון עצמו נשמר במקומות אחרים במוח.

       

       

       ישמר לנצח?

       

      האם הזיכרון נשמר לנצח ללא ההיפוקמפוס?

      כן. גם אצל MH הזיכרון של לפני התאונה נשמר.

       

      מדובר על זיכרון שעבר תהליך של "קונסולידציה" ואיחסון בזיכרון ארוך הטווח.

      זיכרון של נניח שבוע לפני הניתוח לא נשמר כי הוא לא עבר תהליך של שימור בזיכרון ארוך טווח.

      אנשים שההיפוקמפוס שלהם נפגע, לעתים,  אינם זוכרים גם דברים של שנים לפני הפגיעה. קראתי שיכול לקחת גם עשר שנים לאיחסון של זיכרון.

       

      האם זיכרון שנשמר נשמר לנצח?

      כן ולא. יש גם תהליך של שיכחה.

      ויש גם תהליך של עיבוד אחרי שזוכרים. כנראה שכשאנחנו נזכרים שמשהו וחושבים עליו, אנחנו יכולים לשנות את הסיפור שבזיכרון בלי לשים לב.

        22/12/08 17:36:

      סיפור מאלף,
      נראה שלחיות בלי תיפקוד של זכרון קצר טווח - זו משימה בלתי אפשרית בעולם שכולו מבוסס על ידע וחידושים, זה הופך אותו לחסר ישע עם ידע של גיל עשרים. אך מצד שני יתכן שמצב זה תרם לאריכות חייו, כאדם שלא צבר חוויות ריגשיות קשות וטעונות מה שגם עזר לו לפתח חוש הומור.
        21/12/08 20:06:

      צטט: מנסה לחשוב 2008-12-21 02:25:07

      צטט: gitit a 2008-12-19 14:26:39


      שאלה אתית:

      הוא הסכים לתרום את מוחו למדע או שהחליטו בשבילו?

       

       

      אף אחד לא חשב על שימוש בו למעד!

       

      לא היתה אז מודעות לתפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון.

      מדובר בתאונה.

       

      והבנאדם היה חולה אפילפסיה חמור, הוא סבל הרב מאד לפני שהחליטו לעשות לא הניתוח.

       

      כל המחקרים וכו' הם בדיעבד אחרי שהתגלתה הטעות.

      המחקרים נעשו אחרי שכבר לא היה אפשר לשחזר לו את הזיכרון. וכפי שמצוין כאן, הוא שמח לשתף בעולה במחקרים. אני מניח שהיה לו הרבה יותר משמים אלמלא קבוצת החוקרים שבאו להתעניין בו באופן בלתי פוסק.

       

      אגב, אנו יודעים היום שההיפוקמפוס אינו מקום איחסון הזיכרון, אלא אחראי על המנגנון לקיבוע הזיכרון.

      כדי שזיכרון מהיום יישמר לנצח, נדרשת פעולה של ההיפוקמפוס במשך שנים. אבל הזיכרון עצמו נשמר במקומות אחרים במוח.

       

       

      השאלה נוגעת למה שקרה  אחרי פטירתו. האם גופו הוא שטח הפקר שבו ניתן לערוך ניסויים בגלל מה שאירע לו, או שהוא כבר נתן את הסכמתו טרם מותו? 

       

       

        21/12/08 09:31:

      צטט: מנסה לחשוב 2008-12-21 02:25:07

      צטט: gitit a 2008-12-19 14:26:39


      שאלה אתית:

      הוא הסכים לתרום את מוחו למדע או שהחליטו בשבילו?

       

       

      אף אחד לא חשב על שימוש בו למעד!

       

      לא היתה אז מודעות לתפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון.

      מדובר בתאונה.

       

      והבנאדם היה חולה אפילפסיה חמור, הוא סבל הרב מאד לפני שהחליטו לעשות לא הניתוח.

       

      כל המחקרים וכו' הם בדיעבד אחרי שהתגלתה הטעות.

      המחקרים נעשו אחרי שכבר לא היה אפשר לשחזר לו את הזיכרון. וכפי שמצוין כאן, הוא שמח לשתף בעולה במחקרים. אני מניח שהיה לו הרבה יותר משמים אלמלא קבוצת החוקרים שבאו להתעניין בו באופן בלתי פוסק.

       

      אגב, אנו יודעים היום שההיפוקמפוס אינו מקום איחסון הזיכרון, אלא אחראי על המנגנון לקיבוע הזיכרון.

      כדי שזיכרון מהיום יישמר לנצח, נדרשת פעולה של ההיפוקמפוס במשך שנים. אבל הזיכרון עצמו נשמר במקומות אחרים במוח.

       

       

       ישמר לנצח?
        21/12/08 02:25:

      צטט: gitit a 2008-12-19 14:26:39


      שאלה אתית:

      הוא הסכים לתרום את מוחו למדע או שהחליטו בשבילו?

       

       

      אף אחד לא חשב על שימוש בו למעד!

       

      לא היתה אז מודעות לתפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון.

      מדובר בתאונה.

       

      והבנאדם היה חולה אפילפסיה חמור, הוא סבל הרב מאד לפני שהחליטו לעשות לא הניתוח.

       

      כל המחקרים וכו' הם בדיעבד אחרי שהתגלתה הטעות.

      המחקרים נעשו אחרי שכבר לא היה אפשר לשחזר לו את הזיכרון. וכפי שמצוין כאן, הוא שמח לשתף בעולה במחקרים. אני מניח שהיה לו הרבה יותר משמים אלמלא קבוצת החוקרים שבאו להתעניין בו באופן בלתי פוסק.

       

      אגב, אנו יודעים היום שההיפוקמפוס אינו מקום איחסון הזיכרון, אלא אחראי על המנגנון לקיבוע הזיכרון.

      כדי שזיכרון מהיום יישמר לנצח, נדרשת פעולה של ההיפוקמפוס במשך שנים. אבל הזיכרון עצמו נשמר במקומות אחרים במוח.

        20/12/08 20:49:
      זה לא בדיוק אמיץ להוריד את התהייה לגבי האתיות. אני לא מחפשת התכתשות. אני מנסה להבין לפי איזה קריטריונים אתיים נתנו לאדם סובל לתרום את מוחו למדע עוד בחייו. ייתכן שאם לא היו מורידים לו את ההיפוקמפוס הוא היה מקבל טיפול תרופתי שכן היה עוזר לו. אולי התרופות הומצאו מאוחר יותר אבל ויתור על כל החיים נשמע טראגי. כולנו שמחים על מה שנלמד וכולם מעריכים את HM, אבל בנחמדות הכללית נשמטה התייחסות יותר רצינית לכל ההיבט האתי.
        20/12/08 18:43:


      מרתק.

        20/12/08 18:07:

      מעניין מאוד.

      תודה לו, ותודה לך שהבאת את הסיפור שלו לכאן. * 

        20/12/08 16:29:
      זוכר שלמדתי עליו. סיפור מרתק.
        20/12/08 05:57:


      את אומרת שהיה איש שמח ובעל חוש הומור.זה מענין.

       

      לדעתי רבים היו שמחים לשכוח חלק ממאגר הזיכרונות שהצטברו להם .את החלק הרע כמובן.

       

      מענין מה גורם מצב כזה של העדר זיכרון ,למשל.האם זה מוחק טראומות,או מוחק כעסים ,יש על כך מחקרים?

       

      תודה שהבאת.

        19/12/08 23:34:
      נראה שאלו בדיוק 2 האונות שנפגעו אצלי, לא זוכר מה רציתי לכתוב פה.
        19/12/08 14:26:


      שאלה אתית:

      הוא הסכים לתרום את מוחו למדע או שהחליטו בשבילו?

        18/12/08 19:24:

      האם לפני ש-Scoville הוריד ל-HM את ההיפוקמפוס, משהו אחר הוריד ל-Scoville את Frontal Cortex? מה עלה בגורלו של Scoville?

        18/12/08 02:57:


      יהי זכרו ברוך.

       

      מרגש ומעציב אותי כל פעם כשאני שומע עליו...

       

      ואולי.... היו חייו טובים יותר מאשר של אדם עם זיכרון?

      אם החוויה הרגעית קובעת, יכול להיות שסך הכל של חוויותיו היו טובות מהממוצע.

        17/12/08 18:20:


      תמיד מעניין לקרוא מה את כותבת על המוח

      וכוכב

        17/12/08 09:17:

       

      זוכרת סיפור נוסף על מקרה דומה. גם שם האדם היה עם מצב רוח טוב - פשוט כי לא היו לו דאגות.

      כל בוקר הכיר את אשתו מחדש, אכל מספר פעמים ארוחת בוקר ולאחר תקופה גם היה יוצא לטיולים בחוץ.

      המדהים הוא כי הוא רכש דפוסי התנהגות קבועים. את הטיול היומי עם הכלב ביצע תמיד באותו המסלול. במידה והיה סוטה מהמסלול היה פשוט הולך לאיבוד.

       

      מקרים אלו הם תמיד מסקרנים אך גם עצובים מאוד.

        17/12/08 08:31:

      אלומית, תודה רבה
        17/12/08 08:06:

      כהרגלך   מחכימה  אותנו

       

        נשיקהרגוע

        17/12/08 07:43:


      הדרך המרתקת דרך הפריזמה שלך,בכתיבה הייחודית של עובדות מדעיות - ממנפות אותי באחת למחוזות אחרים -הדמיון וןהאסוציציות מככבים, כמו על חיי האיש שלא יכול כבר לייצר זכרון, לזכור עצמך צעיר  תמיד ועוד- תודה עונג

       

        17/12/08 00:34:

      היי אלומית, מרתקת כתמיד. תודה!

      כידוע, הגילויים השונים הקשורים בתפקוד המוח התגלו לראשונה במאות הקודמות וזה קרה בדר"כ לאחר מותו של האדם וע"י בדיקות פוסט מורטום של המוח. מאוחר יותר מדענים מוכרים כברוקא ומאוחר יותר פנפילד הצליחו למקם ולמפות מרכזים תפקודיים במוח באנשים חולים או בעת ניתוחי מוח מסיבות שונות. בהמשך יש כמובן את המחקרים המעניינים והחשובים שנעשו על אותו מנותח שהבאת לנו כאן ועוד ועוד... כיום ניתן להגיע למסקנות מעניינות על תפקודי מוח גם על אנשים בריאים לחלוטין באמצעות הf MRI – , כשיטה לא פולשנית ומעניין מה צופן לנו העתיד ואיך נלמד עוד על התפקודים והמבנים המוחיים שעדיין נסתרים מעינינו. מחכה לשמוע עוד חדשות או חידושים מאמתחתך.

        16/12/08 23:42:


      באמת שמגיע לו הטריביוט.

      אין סטודנט פסיכולוגיה או רפואה אחד בעולם שלא שמע עליו בעודו בשנה א' :-)

        16/12/08 23:21:

      דבר ראשון,

      מרתק.

      דבר שני,

      יש עצב בכך שאדם אחד היה צריך לחיות חיי גיהנום כדי שכולנו נצא נשכרים.

       

        16/12/08 23:14:


      אלומית אין כמוך את כרגיל מדהימה  כל פעם מחדש היי ברוכה

       

      אליהו

       

        16/12/08 23:01:


      אלומית, נהניתי, כמ תמיד לקרוא את הפוסט שלך.

      מר הנרי מוליזון הוא אכן סיפור חיים מרתק ביותר.

      המון תודה.

      *

        16/12/08 22:52:

      Alumit,
      Thank you for the inspiring post

      Sharon

        16/12/08 22:15:

      אלומית, לעולם יישאר המוח שלנו תעלומה בלתי פתורה, לא משנה כמה אלפי שנים נמשיך ונחקור.

      נשמע שהוא היה איש מדהים באופיו.

      הלוואי וכולנו נוכל לשמור על מצב רוח מרומם ולא נייחס חשיבות למצבים פחות משמחים, במודע או שלא במודע. חיוך

      אה.. וכמובן *

        16/12/08 22:04:

      כתמיד את מעשירה אותנו.
        16/12/08 22:00:
      וואו, איזה סיפור. בטח היו לו חיים די מרתקים - לפגוש כל יום אנשים חדשים, להתנסות בחוויות חדשות... איזה מוזר...
        16/12/08 21:37:

       על פיניאס גייג' כתבתי בפוסט על המוח הקרימינלי.

        16/12/08 21:32:

      צטט: סמוג 2008-12-16 20:57:52

      אכן סיפור מדהים. יש גם את הסיפור של פיניאס גייג' שמוט ברזל עבר לו דרך האונות הקדמיות של המוח כתוצאה מתאונת עבודה הוא שרד את התאונה אבל שילם מחיר חברתי כבד עקב שינוי התנהגותי שנבע מהפציעה 

      אוי זה ישן מאוד מהמאה ה20.

      התנהגותו השתנתה בשל העובדה שהאונה הפרונטאלית היא זו האחראית על היכולת לויסות רגשות.

       

      גם לוקים ב ADD או ADHD הבעיה היא באונה הפרונטאלית

       

        16/12/08 21:20:


      לאלומית שלום!

      ראיתי את הראיון אתך

      בערוץ 23 שהיה מעניין מאד,

      וגם רשימה זו, כיתר רשימותיך

      היא מעניינת.

      עלי והצליחי בפיענוח סודות המוח האנושי

      שהוא אחד המבנים המסובכים ביקום.

       

      האם את מכירה את עבודתו

      של פרופ' עידן שגב?

       

      שמעתי אותו בהרצאה במכון ויצמן וגם

      בראיון בערוץ 23 ונהנתי מאד.

      הוא חוקר בכיר בתחום מחקר המוח.

       

      בברכה

      דר' אמנון טיל

        16/12/08 20:57:

      אכן סיפור מדהים. יש גם את הסיפור של פיניאס גייג' שמוט ברזל עבר לו דרך האונות הקדמיות של המוח כתוצאה מתאונת עבודה הוא שרד את התאונה אבל שילם מחיר חברתי כבד עקב שינוי התנהגותי שנבע מהפציעה 

        16/12/08 20:46:

      אחד האספקטים המעניינים שעוליםצ בין השורות,

      זה שכמו בעוד הרבה מקרים "אוריקא" מתגלה במקרה.. או בנסיבות.

       

       

      מתי את באה לבקר?

       

       

        16/12/08 20:42:

      עצוב
        16/12/08 19:55:
      באפילפסיה לא ניסו פעם לנתק את ההמיספרות על ידי חיתוך הקורפוס קולוסום ?
        16/12/08 19:52:

      מדהים.

      ברוב חולי האפילפסיה שסובלים מאפילפסיה שהבעיה היא מוקדית לא ניתן לאבחן את המוקד שגורם למחלה מכיוון שהמוקד הוא מיקרוסקופי (ואפילו בגודל ננומטרי). עושים צילום MRI והצילום במרבית המקרים יוצא תקין ולא מראה דבר ואפילו EEG וידאו הרבה פעמים יוצא תקין וצריך לחכות לאירוע מוקדי זה או אחר כדי שירשמו גלים חריגים. אפשר לדעת שמדובר באפילפסיה מוקדית לפי אופי המחלה שמתבטא בכך שזה לא התקף של גראנד מל (המוח כולו קורס) ורק יש נתק והופעה של תסמינים אופייניים מסויימים שתמיד חוזרים על עצמם ואותם תסמינים. אבל שוב איפה מוקד? שאלת מיליון הדולר. 

      את הניתוח עושים במקרים באמת חריגים וכאשר יודעים איפה המוקד ובאמת כאשר כל הטיפולים כשלו וכאשר יש התקפים - סטטוס מתמיד של אפילפסיה.

      לגבי מה שכתבת:

      "מילנר, קשישה מדהימה בת 90 שרק לפני חודש נתנה הרצאה למאות חוקרי מוח בכנס בוושינגטון, סיפרה לי פעם אנקדוטה מזעזעת: כש-HM התגלח הוא לא זיהה את הגבר שנשקף מולו, כי בזיכרונו פניו נותרו לעד פני גבר בשנות העשרים לחייו".
      את יודעת...

      הרבה גברים בריאים לחלוטין מתגלחים ולא מזהים את  הגבר שנשקף מולם... כ בזכרון שלהם פניהם נותרים כגבר בשנות העשרים לחייהם!! אבל למעשה הם בני 50 או 60!...קריצה 

      ואין להם שום בעית זיכרון...

       

        16/12/08 19:52:

      מאמר מעניין מאד, תודה על הצוהר שאת פותחת בפניי, לנושא כל כך מרתק.

        16/12/08 19:50:

      כרגיל מרתק!!חיוך

      מתי את באה לביקור?

      פרופיל

      אלומית ישי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין