לאחר שבוע מפנק בהונג- קונג - עולם מזרח אירופאי מרתק ומבלבל בו זמנית,

כתרמילאית מקצועית אני מאמינה שלהכיר תרבות ואת אנשיה המיוחדים רצוי בכמה דרכים : ברגל

באוטובוס

בשכונות העוני

בכפרים, ו...כן שכחתי גם ברכבת ( בסין - בתנאי שמזמינים כרטיס שבועיים מראש)

והכי כדאי גם לעבור את כל זה לפחות פעם אחת לבד.

ונחזור למפלצת.....

ביליתי שעה תמימה בעמידה ברכבת תוך שמירה קנאית על חפציי ( שאז עוד לא הגיעו לכמות מסחרית ). הגבול להפתעתי היה רק קצת רועש וקצת צפוף ועברתי אותו בפשטות,

כי קטן עליי!!!

בכניסה אל העולם החדש - עיר שמדז'ן לא גדולה מאוד ( רק 10 מיליון בני אדם )

כיוון ובהונג קונג הייתה לי הצלחה רבה ביצירת תקשורת עם המקומיים החלטתי להפעיל את כישוריי השפתיים גם כאן.

השעון היה לטובתי רק 15:00, יש לי עוד שעתיים לרכבת לעיר המעניינת קצת יותר גווילין  ונגשתי למשימה.

 מה אני עושה ???

הייתי חייבת לחשוב מהר והחלטתי מיד לנקוט בעמדת החיקוי.

נעמדתי בשיירה כמו סינים אחרים, כמובן בחרתי לי שיירה קצרצרה בקפידה ( רק 20 סינים). ניסיתי להבין את הלוח האלקטרוני , אבל נדמה היה שגם המספרים אצלם בסינית.

בהגעה לקופה התמלאתי באושר , פתחתי את פי ואופס...

אנגלית - לא, רוסית - לא, ספרדית גם לא, על עברית דילגתי, שפת הסימנים - ממש לא, בכתב היא התחילה לצחוק.

את שאר הממתינים המצב כלל לא הצחיק ובגלל שעכבתי את כל התור ולא הייתי מוכנה לזוז ממקומי, מהר מאוד נמצאו מתנדבים שהצליחו להבין את מבוקשי.

והקופאית מרוב אושר סובבה אלי את המחשב עליו הופיעו מספרים הבאים 20.7 .

מרוב תמימותי חשבתי שזה מספר המושב , אך הבעת פניי הקופאית נפצו את תקוותי וקלטתי שזהו תאריך.

עשיתי חשבון פשוט מהיום 7/7 ועד 20/7 ונכנסתי להלם זמני.

אולי זה היה הופך להלם ממושך יותר, אילו הצרחות מסביבי 

(שזה בעצם צורת הדיבור של חלק גדול מסינים) לא היה מחזיר אותי למציאות .

מציאות כואבת של בילוי שבועיים בעיר מסחרית, משעממת, אפורה, גדולה וסואנת, נטולת תיירים,  מלאת סינים, שלא מבינים אף שפה חוץ מסינית.

"לא אני לא אבלה כאן שבועיים!!!" , אמרתי לעצמי וחזרתי לעמדת החיקוי שלי. סינים שלא עמדו בשיירות התקדמו לעבר האוטובוסים קטנים למדי כנראה לנסיעות קצרות.

לי הרי צפויה נסיעה של 16 שעות לפחות , לא ייתכן .

המושיע החדש שלי הוביל אותי אל סוכנות נסיעות

איך גיליתי ?

למזלי סוכנויות טיולים מאובזרות בתמונות צבעוניות ומחשבונים.

בזכות התמונות המחישו לי את האוטובוס החלומי: חדש, עם מיטות זוגיות ושירותים,

והמחשבון  המחיש לי את החלק הפחות נעים שבחבילת ההצלה.

בשלב זה איבדתי את כללי המשחק...

וכאן התחיל הסיוט - חמש עשרה דקות מחרידות בחיי.

בניתי לעצמי תסריט של חטיפה. אישה חסרת אונים נחטפת למטרת.......לא, לא לא רוצה לחשוב אפילו.

הבטתי החוצה ....ו...לא.

לא אעיז לקפוץ, למרות החלומות הכי נועזים שלי בהם אני שוברת את החלון, קופצת מהמכונית, מתגלגלת על הקרקע ויוצאת מהעסק ללא פגע. 

"אוי לא !!!! אין שירותים"  - את סוגיית השירותיים הקומוניסטיים בסין לא אפרט כאן.

 היינו חמישה באוטובוס כאשר הרגשתי את תנועת הגלגלים. הדרך צפויה שלווה ורגועה.

וברגע שכמעט נרדמתי למשמע מנגינות סיניות , התפרצו אל תוך האוטובוס סלים ודליים ,  נערים צרחניים , פלאפונים מצלצלים, כריות מעופפות וסיגריות בוערות.

שוב את בונה תסריטים ?

אלה נערים כפריים שלראשונה יוצאים לעיר הגדולה , רק שלי הם נראו כמו גדוד חיילי קרב ששוחררו לאחר שרות ממושך ופתאום ראו נשים .

הילדים האלה בסה"כ ראו אוטובוס גדול עם מיטות , די  תפסיקי להיות צינית..

תחזרי לחשוב כמו כפרייה סינית ותביני את ההתלהבות.

מספר הנערים הלך וגדל ואפילו סלים ודליים התחילו להיכנס פנימה.

הנהג הנחמד והאכפתי דאג לסגור את כל הוילונות .

הנערים התגלגלו אחד על השני מרוב עונג ואושר - מה צריך יותר מזה ?

הם היו בכל מקום, מתחת לרגליי, מעל ראשי , מעל רגליי , על הרצפה , אם לא קיום כוח המשיכה הם היו מגיעים גם אל התקרה . תרמתי להם את הכרית היחידה שהייתה לי, עצמתי את עיניי ונרדמתי.

ולא.........שוב רעש, צעקות

רק חצות לעזאזל!!!

נהג באופן אישי רץ לעברי ובצעקה הצביע על משהו בחוץ לשם רצו כולם.

לא היה לי מושג מה קרה ומה רוצים ממני,

הרגע התעוררתי.

ואז הוא באופן מאוד ברור הצביע על הזין שלו כשבמבטו מבוכה קלה.

הבנתי - פיפי .

לרגע חשבתי מה כבר אראה שם, אבל שוב את זה לא אפרט.

 לילה עבר בשקט. נוכחתי לדעת שסינים לא נוחרים למרות מספרם הרב - הייתה דממה . בבוקר התעוררתי כאשר אני שומעת ....

nice to meet you too

התמלאתי באושר וציפייה לשיחה שלא הייתה לי כמעט יממה .

אכזבה, זה הדבר היחיד שהם ידעו וכמובן -  לצחוק .