| לפעמים נראה כי שר ההיסטוריה מתייצב בראש מיניסטריון האקטואליה ומחייך אלינו מבעד לשורותיה של פרשת השבוע. עובדה אנחנו שוב בלבנון ובעזה וחרבנו שלופה בידנו ומנגד הרבה מגופי התורה התלויים בפרשה שלנו נוגעים בצדדים האפלים של המלחמה; שלל, ביזה, חיסולים, עוד חיסולים, ענישה קולקטיבית, אש בוערת, אונס, רדיפת מנהיגי האוייב עד למותם ואפילו חיסולו הממוקד של הנביא הדתי של האוייב בלעם בן בעור. כך ועוד עד בלי סוף, עד שוך הדם בעורקים המתלהמים. ככה זה כשעָם עבדים, מותש, רדוף, חסר כל עול ומשמעת מנצח במלחמה הראשונה שלו.
אני מבקש לנבור מעט במה שמעבר להתלהבות המלחמתית, ולחפש את הנסתר שהוטמן כל כך עמוק מתחת לטקסט עתיק היומין. "וידבר יהוה אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמיך". העין נמשכת באופן טבעי אל מנגנון החיסול העצמי שהפקיד האלוהים בידיו של משה; הנקמה במידיינים ומוות האישי. כל אחד אחר היה דוחה את ההערכות למלחמה הזאת עד בלי די ובלבד שיישאר פה עמנו. משה לא. כמוהו כאברהם אבינו על הר המוריה, דוחה את השיקול האישי מפני הציווי העליון, נוקם ומפעיל את הספרות האחרונות בספירה לאחור, האחרונה של חייו. הוא בעצם מתאבד. שנים רבות אני מהרהר במצב רוחו של משה ברגעים האלה, מה עבר לו בראש. מה הוא חשב, למה הוא הופך את הציווי האלוהי שניתן לו "נקום את נקמת בני ישראל" להוראה לעם "לתת נקמת יהוה במדין". ומבעד לכל אלה מה בעצם אלהים רצה ממנו?
בציווי נקמת מדיין אלהים ציווה על משה ללכת צעד פסיכולוגי אחד אל מעבר למה שציווה עליו בעת מכות מצרים ונסיה. בכל המכות שהכה משה את מצרים קיימת אבחנה בין מכות משה למכות אהרן. משה מכה בלי רחמים ורק היאור נמצא מחוץ לתחום מכותיו ופגעיו "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן" (רש"י). ומדין?! כלום לא הגנו על משה לא פחות מהיאור? כשמשה נמלט מפני פרעה אחרי שרצח במו ידיו את האיש המצרי הוא מצא מקלט אישי ומדיני במדיין. שם פגש את אשתו צפורה הכושית-המדיינית. שם למד את הלכות ההנהגה והרעייה. במדיין וממדיין היה זה יתרו חותנו, "כהן מדיין", שלימד אותו את הלכות השלטון והמשטר והציל אותו מהכאוס הישראלי ומהתוהו המדברי. את כל אלה, לפחות, הוא חייב למדיין. והנה דווקא הוא צוּוָה על ידי האלוהים לפגוע במיטיביו. מי ידע כמה מבני משפחתו חוסלו על ידו. איזה ניסיון נורא. בעוד שבהר המוריה המלאך נזעק ברגע האחרון, אחז את ידו של אברהם הקשיש ומנע ממנו לבצע את אמונת היתר שלו, כאן אף אחד לא עצר את משה הזקן מלבצע את הזמם האלוהי הלא מובן. מסכן משה כמקריב ואומלל היה כקרבן.
ניקח את זה הלאה. לא קלים היו הימים ההם למשה. ימי פרידה וסיום. ניקוי שולחן, העברת הירושה והנחלת המורשת. אכזבה נוראה, החמצת החיים העתידיים שמעבר להרים ולמדבר. ומעל לכל שפיכות הדמים כתפאורה למותו של מנהיג שלא אופיין במיוחד כשש אלי קרב או וכצמא דמים. זה לא יכול היה לעבור בלי שום חותם. סערת הנפש הזו חייבת לבא לידי ביטוי היכן שהוא. מה באמת הרגיש משה? היכן מסתתרת נפשו המעונה?
נחפשה ונחקורה. ענישתו-פרידתו של משה מהעולם התחילה קצת קודם לכן. אחרי שהכה את הסלע עמו צווה לדבר מתחיל התהליך "ויאמר יהוה אל משה....ונאספת אל עמך גם אתה...כאשר מריתם פי במריבת העדה...הם מי מריבת קדש מדבר צין" על המים רבו משה, אהרן ואלהים ומאז שם המקום "מי מריבה". שם נפרדו דרכיהם ושם נגזר דין המוות. על רקע המריבה הגדולה הזו בין משה לשולחו ועל רקע מלחמת מדיין האמורה בפרשתנו אולי ננסה להבין אחרת לגמרי את אחת מברכותיו של משה בפרשת ו"זאת הברכה". משה, כמו יעקב אבינו לפניו, מאפיין ומברך את השבטים. שבט ושבט על פי תכונותיו וגורלו. שם בין המילים הגדולות שנחקקו לנצח עבור קולקטיבים השבטיים המרכיבים את ברית ישראל טמן משה את כל תחושותיו. שם פרצה מחאתו את כל הגבולות. שם הוא סגר חשבון עם אלוהים ועצם את עיניו לעולמים. עיקרה של הברכה לשבט לוי אינה ברכתו של בנו הבכיר של השבט - משה הלוי - לאחיו ואחיותיו אלא מילים אישיות מאין כמותן. וזה פירושן החדש: וללוי אמר - כך משה הלוי על עצמו. איש חסידך - הייתי אמנם איש חסידך. חסיד שלך, איש חסדך, איש סודך. עד שפרצה בינינו מריבה שאתה אלהים ניפחת אותה מעבר לכל פרופורציה. אתה אשם שהרי אתה הוא זה ש: ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה - כן כן, אלה אותם מי מריבה שרק משה בעצמו ואלוהים בכבודו רבו בינותם. לא כל שבט לוי היה במריבה ההיא, רק השניים ואין בלתם. ראש בראש, ראש העם נגד ראשו של העולם. וכך מאפיין משה את עצמו ואת תסכולי חייו: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו - אכן כך בדיוק הייתה ילדותו של משה המאומץ. ספון ונסתר בארמון המלוכה, רחוק מאד מבני עמו המתענים, מנותק מאמו שהפקירה אותו לשם הצלתו וספק אם מעולם ראה את אבין מולידו את עמרם. ואת אחיו לא הכיר - אין דרך טובה יותר לתאר את הניכור שבין משה לאחיו בראשית הימים. הוא נסיך פרעוני שרק מגלה עכשיו את זהותו "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו". ביד רמה, ידו של שליט לא זרועו הנפולה של עבד נרצע, הוא מכה את המצרי ולהפתעתו המתנגדים הגדולים צצים מיד לצידו ולצודו. עבריים כמהו המטיחים בפניו "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" אכן את אחיו הוא ממש לא הכיר. ואת בנו לא ידע - מנוקד ונקרא "בָּנָו" ברבים אבל כתוב "בנו" ביחיד. את גרשום הוא כמעט מאבד במלון במדבר עת מתנפל עליו המלאך ורק תושייתה של אשתו המדיינית הצילה את הילד האומלל מחדלונו של אביו. שוב חוב למדיין הנטבחת והנשחטת. ועוד יותר מזה למען שליחותו ויתר משה על משפחתו ולא ידע את בניו, לא דאג להם ולא הוריש להם דבר. שהרי כל שעשה לשם שמים עשה.
אחרי הוידוי הסמוי הזה, שכולו מודעות עצמית נוקבת ותודעה מפותחת משה מאזן את הכל ומחזיר את הכדור למגרשו של אלוהים, רעהו. הכל בגללך הוא אומר לו "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו". אני עמדתי בכל התנאים של ההסכם הוא רומז ומסכם. ואתה? פתאום מובן עוד משהו. בסיכום חייו הוא לא מזכיר לאלהים את הסנה ולא את מעמד הר סיני, ולא את יציאת מצרים. רק את מי מריבה. שם מעלת בי, שם בגדת בי. שם רבת איתי לשווא. כל החיים שלי אכזבות, מאבא ואמא, מאחי ומילדי ואכזבתך עלתה על כולם. כל חיי היו למי מריבה.
אני חושב שאלה אכן דבריו של משה וזאת הפרשנות האמיתית לברכתו המוזרה ללוי בסוף ספר דברים. ומכאן שגדולתו של משה גדולה עוד מאד/ כי בתום חשבונו האישי הכואב כל כך, הוא סולח לאלהים, אף שההוא, הטמיר והנעלם, לא סלח לו ולא מחל. אחרי החשבון וההתפרצות הוא בכל זאת מבקש "ברך יהוה חילו". זאת גדולת משה ותורתו. ביקורת והמשכיות, דרך ופריצות דרך. |