פרווה רכה מכסה אותך כלבלוב גבעות דשא, כחולים. אספלט סמבטיון מקיא אל גדותיך אבנים, לחשים. חושך. אתה קופץ גאיות והרים, טובע בביצתי העכורה, המידלדלת, אורות מתנצנצים אליך, מתקרבים מתי תתפתה? תתרחק ממני?
. . © כל הזכויות שמורות לגל וייס, 2001-2008. (אולי מתוך 'האיש שמת מבושה' ואולי לא - רומן אוטוביוגרפי שטרם פורסם) . רשימת הפוסטים הקשורים - פרקים וקטעים מהספר: . .
|
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אוהבת את המפנה שבסוף השיר
הוא מיוחד
שבת נפלאה
:)
למה?
:)
מרגש נוגע
חשים את הכאב של הדוברת אל..
אפרת
אשמח לבואך אםר תרצי
יפה
מרגש
עצוב
נכון, ובגלל זה אין מקום לפירושים
אם טקסט זקוק להסבר הכותבים במצב רע
תאונה של יופי.. אהבתי :)
אותי לקח החלק הראשון ולפני שקראתי את התגובה שלך,
לתאונה של יופי ותוצאותיה הטרגיות.
כל אחד רואה בעיני רוחו מה שמתפרש לו אסוציאטיבית מהטקסט.
לדעתי זה היופי שבטקסט, כמעט בכל טקסט.
מעליבה?
למה?
קודם כל אני מודה לכל מי שטורח לקרוא אותי ועוד יותר מזה.. להגיב
אז תודה
אני חושבת שלא נכון לי להסביר אבל מתגובות שניכם ברור לי שמה שכתבתי לא ברור ולא נקרא באותו אופן אליו כיוונתי או הרגשתי
אשמח לתגובות נוספות, מאד מענין לאן זה לוקח
אכתוב רק שזה מתוך הזיות הגיבורה החולה מתוך הספר שקטעים ממנו הועלו
זה קשה לעיכול זה. אתה חושב שקלטת משהו, ואופס מגיע איזה ניגוד פנימי שמרחיק אותך מהשערתך. אין כל כך במה להיאחז. אבל זה מפתה בה במידה. ואז אתה קורא שוב ושוב. ואז אתה קולט שזה, כולו, זה הפיתוי. וככזה זה יפה. אבל אז אתה מטיל ספק. ומוצא עצמך כותב תגובה. בתקווה קלושה שתיענה ברמה קונקרטית, פיגורטיבית, אך שאינה מעליבה.
מתי תתפתה?
תתרחק ממני?
אוהב ניגודים.