צונח לתוך כסא הנהג.

משעין את הראש לאחור. קולו של חיימוביץ מהדהד עדיין בתוכו. בוהה בתקרת המכונית.

"חייב להתמקד. חייב לחשוב. תחשוב חיובי. תתחיל לנסוע והכל יסתדר ... "

מתניע.

פחות מקילומטר אחד עד מרפאת קופ"ח. חייב לתפוס את הרופאה, שתרשום לי הפנייות.
כבר 17:00. היא בטח נמצאת עד 18:00. יהיה בסדר.

היא איננה. בהשתלמות.

דר' צונדר מחליף זמני. מבקש להכנס אליו בלי תור. צריך להתנצל לפני עשרה מוזמנים.
להסביר להם. אוי לבושה.

סופסוף אני בפנים. ממלמל שצריך הפניות לבדיקות דחופות: שתן, בדיקות דם, אולטרסאונד, סי-טי, . . . . והכל עד יום ראשון. הכל דחוף.

"שיהיה בהצלחה !" אני שומע אותו מאחורי כשאני לוחץ על ידית הדלת.

מתחיל מירוץ נגד הזמן.

חושך מוחלט כבר. יום חמישי, כמעט שש בערב.
הפגישה עם דר' חיימוביץ ביום ראשון בצהריים במרחק יום עבודה אחד. ומחר, יום שישי בכלל.

.

אחות המרפאה מושיטה לי כוסית פלסטית ומבחנה.
"זה לפיפי. בבוקר, תביא את זה אתך. בבוקר ניקח לך דמים. תבוא מוקדם !  עד 8:00. ".

אני מסתובב לצאת.
"אה, תזכור להיות בצום. כן, קפה מותר".

חוזר למזכירות.
אולטרסאונד? - רק מחר.
סי טי ? – זה דורש אישור של מנהלת המרפאה. היא תהיה רק ביום ראשון.
- אבל זה דחוף !
- מצטערת.
- אולי מישהו אחר ?
- לא. רק היא.

מצליח להגיע הביתה בשלום. לא בא לי להשאר לבדי. נוסע לחדר הכושר.
"אף פעם לא קרעת את עצמך ככה" אומר לי סרג'יו המאמן.

ואני . . .    שותק.

.

המשך יבוא ....