כעת, ממרחק של שבועיים, אני נזכרת בערב הראשון של אמא שלי בבית החולים במחלקה הפנימית, ו"ההופעה" שהיא נתנה שם. היתה שעת ערב, והמסדרונות של ביילינסון היו שקטים וריקים. רופא צעיר בחלוק לבן ואח בבגדים ירקרקים כבר חיכו בפתח המעלית לקבל את פני החולה החדשה שהובטחה להם מחדר המיון. אמא שלי הגיחה לקראתם על מיטה מתגלגלת, שהסיע אותה עובד בית החולים, ואני יצאתי מהמעלית בעקבותיהם עם העמוד הדק של שקית הנוזלים.

בחדר נתנו לה את המקום ליד החלון. אישה אחת שכבה מעולפת במיטה הראשונה, הקרובה יותר לדלת. המקום שביניהן היה פנוי. הרופא פנה אלי כדי לשאול אותי על מצבה, ואני סימנתי לו בתנועת יד שהוא יכול לדבר אליה ישירות. שמתי לב לכך מרגע שנכנסנו לבית החולים. אמא שלי הפכה להיות בעיני הצוות כמי שאינה מסוגלת לתקשורת ישירה. כאילו הבאתי אתי ילדה קטנה, או אפילו גרוע מזה: כאילו הבאתי מכונית למוסך. "אז מה לא בסדר איתה?" והציפייה שהתלונות יבואו ממני: "האמא שלי מקולקלת. בעיות אגזוז. תתקנו אותה בבקשה."

אמא שלי התחילה לספר לרופא את סיפורה. סיפור כלשהו שנקודת ההתחלה שלו נעוצה דווקא שנה וחצי קודם לכן, במה שהיא קוראת לו "התאונה", תואר שיכול להתאים להרבה מצבים בעיניה: מנפילה ברחוב ועד לעשיית הצרכים בלי שליטה. כבר הכרתי את הסיפור על התאונה הספציפית הזאת. היא עברה בין שתי מכוניות. כדרכה, היא הדגימה את המקרה בעזרת ידיה במחוות גדולות. "עברתי ביניהן ככה. וזה היה מזל גדול! כי הן לא היו בנסיעה. ואז! נפלתי בין המכוניות!" "אבל למה באתן עכשיו?" מבקש הרופא להיצמד לאירועים האחרונים. "היא נפלה פעמיים. יש לה התחלה של פרקינסון שאובחן לפני חצי שנה. במשך מספר ימים היא לא לקחה את התרופות כי לא התחשק לה. היא טוענת שהן לא עושות לה טוב בבטן. מצאתי אותה אחרי הנפילות מבולבלת." הוספתי גם שהרופא שלה הציע לעשות לה סי.טי כדי לשלול אפשרות של אירוח מוחי. היו כמה סימנים: היה לה שיתוק של השפה העליונה ועין אחת נראתה קטנה יותר מהשנייה. הרופא החליט לעשות לה סדרה של מבחנים במקום. אמא שלי, שאוהבת מבחנים, שיתפה פעולה בשמחה וניסתה ככל יכולתה להצטיין. היא סיפרה לו שהיא למעשה מתעמלת ורקדנית, ומייד החלה ב"הופעה": היא הראתה לו איך היא הולכת בלי מקל, הלוך ושוב באופן חינני, כאילו היא מטיילת לתומה בשדרה.

זיכרונותיה הטובים ביותר של אמא שלי הם מתקופת היותה תלמידת בית ספר. היא בלטה מבין שאר הילדים בכך שאהבה מאוד ללמוד והיתה תלמידה מוכשרת וספורטאית מצוינת. השבחים והמחמאות היו גמול כל כך רב ומספק, שמובן לגמרי למה מאוחר יותר היא בחרה בעצמה להיות מורה, היא ידעה שהיא תפרח בין כותלי המקום האהוב עליה ביותר.

האמביציה והנחישות להצליח עדיין ניכרו בה היטב גם באותו ערב במחלקה הפנימית. כשהרופא הלך, הבנתי שהיא השתדלה מאוד מכיוון שדבר נוסף מציק לה: "אם יכתבו כאן שמשהו לא בסדר איתי, לא יקבלו אותי לדיור המוגן." היה לי עצוב. חשבתי שאולי כל מה שעובר עליה הוא בעצם תגובה לשינוי הצפוי, למעבר שיקרה בסוף דצמבר.

אחרי שהזמנתי עבורה טלוויזיה. ("מה, אפשר?") ועזרתי לה להתמקם בנוח, נפרדתי ממנה.