הפעם רק נתון קטן ומאיר עינים, בהמשך לפוסט המייגע קצת על מדיניות האוצר.

הלמ"ס מפרסמת נתונים על ההוצאה הלאומית על בריאות מאז שנת 98. הנתונים מדברים בעד עצמם:

 שנה:          1998 1999 2000 2001 2002 2003 2004 2005 2006 2007

הוצאה לבריאות

כאחוז מהתמ"ג: 7.9% 8.0% 7.7% 8.2% 8.1% 8.0% 7.9% 8.0% 7.9% 7.9%

 מימון ע"י

משקי בית:     26%  28%  30%  31%  31%  31%  32%  34%  35%  36%

מימון ציבורי: 74%  72%  70%  69%  69%  69%  68%  66%  65%  64% 

התמונה די פשוטה - בעוד ששיעור ההוצאה הכולל על בריאות נשאר יציב, הציבור משלם היום 36% מהחשבון במקום 26% ב-1998, כלומר עליה של כמעט 40% בעשר שנים. זה לא נורא למי שיש לו, אבל המשמעות היא שעבור מי שאין לו, הזכות לבריאות כבר הרבה פחות מובנת מאליה.

הסיפור הזה הוא לא רק על הוצאות הבריאות, אלא על איך מתקבלות החלטות כלכליות בישראל. שינוי כזה עקבי ודרמטי הוא תולדה של מדיניות ולא של יד המקרה. אבל לא זכור לי שקראתי אי-פעם שהוחלט על מדיניות של העברת נטל ההוצאה על בריאות מהממשלה לציבור. גם לא התחולל דיון ציבורי אמיתי בנושא. במשך 10 שנים, בהן שלטו ממשלות שייצגו לכאורה ימין, שמאל ומרכז, המדיניות דה-פקטו בנושא נמשכה בעקביות. אז מי שולט? השלטון הנבחר או פקידי האוצר?

מעניין לציין בשוליים שרק בזמן כהונתו של נתניהו כשר אוצר (2001-2003) נעצרה המגמה. הוא כנראה הסתפק בקיצוץ הקצבאות, והוא כנראה היחידי שמסוגל עדיין לאכוף מדיניות על פקידי האוצר.