חשבתי על זה היום בבוקר, אנחנו חיים תמיד סביב המרוץ הלא ברור להגיע לסוף השבוע, מה מחכה לנו כל כך בסוף השבוע? אנו החילוניים לא ממש יודעים את משמעות השבת או יודעים ובחרים להתעלם ממנה. סוף השבוע הוא מרוץ תמידי של בואו נגיע, בואו נספיק כאילו אחרי סוף השבוע הזה אין יותר כלום. המעגל הלא נגמר הזה של שבוע, סוף שבוע ושוב שבוע והמרוץ התמידי הזה לסופ"ש מביא אותנו להתשה תמידית, אנחנו גורמים לעצמינו להתמוטט ולא לומדים מהעבר.
כהורים אין לנו הרבה ברירה, ילדים, חברים, טיולים ואירועים אחד רודף את השני. ואז יום אחד אתה תופס את עצמך ואומר "קיבינימט! לאן אני רץ? מי רודף אחרי?" אתה תופס שאתה רודף אחרי הזנב של עצמך ואז אולי סופ"ש אחד אתה באמת מנצל למנוחה, שוקע בכורסא ולא מסוגל לעשות כלום והילדים רצים, משחקים ,צועקים ואתה בשנטי שלך "אל תגעו, אל תתקרבו היום אני נח!
גם המרוץ התמידי שלנו לרצות את הסובבים אותנו, שלא חס וחלילה נהיה שונים, אותם טיולים, אותם ארועים, אותם אולמות, אותו סוג של רכב והעיקר לעשות הכל יותר טוב, יותר גדול ויותר ראוותני מהשכן, החבר או משהו מהמשפחה.
אולי כאן צדקו הדתיים שלקחו את יום השבת לקודשו. הם נחים, הם עם הילדים, הם לומדים להעריך את השקט והשלווה שאנו מחפשים בסופי השבוע (ושלא תחשבו שאני חוזר התשובה זה מאוד רחוק ממני)
פעם אחת ביום שבת הרגשתי לרגע את השקט הזה שכל כך חיפשנו, אז נכון עבדתי באותה שבת ואפילו היה קשה, אבל לרגע אחד מצאתי את עצמי תלוי בין שמים לארץ אי כאן קרוב לבית, מצאתי רגע של שקט, האנשים מעלי הראש הצוק והאנשים מתחתי למרגלות ההר, הכל נדם, כל מה שהיה זה רוח קלה, ציפורים עפות ושקט! חוויה כזו לא הייתה לי שנים, פעם ראשונה בחיי שירדתי בסנפלינג. ולא הייתי צריך לעשות מסע ולא הייתי צריךלהיות באיזו ארץ רחוקה, ממש כאן קרוב לבית, מרחק נגיעה, סיום נפלא ליום ארוך, עמוס ומלא חוויה.
לדעת שלא צריך ללכת רחוק הכל כאן בארצנו הקטנה.
אבל מה הבעיה שאנו לא לומדים כי המירוץ של החיים ומעגל השבועות, החודשים והשנים חוזר תוך שניה ונותן לנו סתירה ומזכיר לנו שהמציאות שונה.
אבל תמיד באחורי מוחינו ישאר הזיכרון של להיות תלוי בין אדמה לשמים ולשקט הנפלא על צוק של הר קרוב לבית אבל רחוק מהמציאות. |