...בוקר- צהרים של יום אביבי מלא בשמש ואוויר נקי לשם שינוי. אני יושב על העץ בלי שאף אחד מהמשתתפים בארוע מתחת מבחין בי. ארגז לא מיופיף מדי בעל דמיון מופרך לארון קבורה מונח באמצע, לידו במה קטנה וקהל רב (לא יותר משלושים אנשים) של משתתפים שהתקבצו להם לרגל הארוע. האנשים לא בוכים, הם קצת עצובים בעיניהם אך זה מתערבב עם מבט המלא באומץ ומסירות למאורע ולאשם בכל ההתכנסות הפתאומית הזו. חלקם מסתכלים מטה, חלקם מנסים דרך מבט לנחם אחד את העצמו והשני, בסגנון המשפטים של: " תראה איזה ארוע ,מעבר לדמעות, המוות הזה הפך להיות" ו-" זה אומר כנראה שהוא חי את חייו עם משמעות והותיר לנו משהו". האנשים לא מתחבקים כי זה יותר מדי תאטרלי ושטחי לעוצמות כאלה אך קיימת תקשורת בלתי מילולית בין רוב הנוכחים. קודם עולה הסבתא, לא חשה טוב כהרגלה אך לא בוכה ובדרכה המורתית והמלוטשת מעבירה דרך שלושה דפים כתובים את תמצית הקשר איתו . שהוא היה הסיבה היחידה לכל החיים שלה (לפחות אחרי שבעלה נפטר), שהוא היה היחיד שהבין אותה והצחיק אותה,היה הסיבה היחידה שבשבילו היא קמה מוקדם בבוקר וחיכתה שיתקשר ולמדה בעל פה את כל מספרי הטלפון הקשורים אליו כי הרי הזכרון נשאר האיבר היחידי המתפקד בגופה...אחריה עולה האמא שבעקשנות הידועה שלה המתכחשת לרצון לדמוע, לצרוח ולהתפרק, מספרת על זה שמקווה שהיתה לו אמא טובה, שניסתה להעביר לו את הדברים הכי טובים וכנראה גם פיספסה הרבה (היא ממשיכה את המסורת של הצד ההוא שבמשפחה לקחת כמויות מוגזמות של אשמה בשביל לתרץ את חוסר היכולת להנות מהחיים). שבעצם בהרבה דברים שהיה לה קשה איתו הוא דומה לה והיא בעצם די גאה בו בתכונות האלה ומאוד קנאית כלפיהן כי הוא ירש אותן אך ורק ממנה. ואבא בינתיים דומע עם פנים שמוטות מטה ומדמיין שהוא על הבמה ומספר על כך שהיה החבר הכי טוב שלו(כאשר עצמו יודע שזו מציאות המעורבבת עם לא מעט דמיון אבל מה אכפת? הארוע מאפשר את ההגזמה)...ואז עולה יאיר שבדרכו הלא מילולית ואולי בזכות דרכו הכל כך לא מילולית בדרך כלל, מצליח להעביר את המסר הכי אמיתי (לפחות עבורי, על העץ). אומר שהוא היה החבר הכי קרוב שלו בכל החיים ושהבינו אחד את השני ללא מילים ושהיו מאוד דומים אך מאוד שונים זה מזה ושאפילו שהתרחקו קצת בתקשורת היומיומית ,תמיד היה לו חשוב להתקשר כל יום ולדבר הרבה פעמים על כלום והרבה פעמים על המון ודרך זה להצליח להשאר מחובר לחייו הקודמים שנתנו לו תחושה של חיוניות אישית וילדית לעומת החיוניות המשפחתית שמאוד חשובה אך לעיתים איכשהו כפתה את עצמה עליו...אחריו, ובליווי החם של המשפחה עולה קרינה, שהפכה לחלק מהמשפחה רק לאחר הפרידה ואחרי עוד כמה פרידות שבאו אחריה ועוד אכזבות מסוימות שהטילו צל כבד על יכולתו להפיק צאצאים בעשור הקרוב, היתה קרינה לזרקור התקווה היחיד בעצם בתוך הפרספקטיבה האפלה וחסרת הצאצאים הזו. היא מדברת על זה שלמרות הכל, הוא היה לאיש המשמעותי ביותר בחייה, שלימד אותה בכל מיני דרכים לא מובנות על עצמה ועל הסובבים ושקרא לה "היציבות שלי" , ביטוי שבמשך שנים רבות ומתוסכלות נתן טעם לא רע לחיים. לא רחוק ממנה עומדת גם אירה שיודעת שהיא לא תעלה לדבר, מסתכלת על הסובבים, עצובה, יודעת שהכירה אותו מהצד האחר ותוהה לגבי הפרדוקס של עד כמה הוא היה שונה בשבילה מאיך שאחרים ראו אותו ועד כמה היא הכירה אותו יחסית לכל הנמצאים........ואף אחד לא בוכה, אלא מעריך את הארוע שגרם לכזה פרץ של הערכות חדשות, זכרונות ורגשות שאף אחד בכלל לא מספיק לשים לב שקיימים ביומיום כי אין לאף אחד זמן להיות רגשן כי החיים נעים מהר וצריך להיות בקצב שלהם בשביל לא לאחר אותם הרי, אז למי יש זמן להרגיש? |