שוק מעצבי העיר 07. כבר שנים אני נמנעת מהשוק הזה, בגלל התרמית הידועה מראש - האנגר של שמעטעס במחירים לא אטרקטיביים עם מציאות בודדות בלבד. השנה החלטתי לעבור שם כדי לתפוס סיילים נדירים של שני המותגים החביבים עלי, Dicky Dirt וFishNdag ולשים נפשי בכפי לשם כך. שניה אחרי שנכנסתי כבר נתקלתי בכנרת רוזנבלום מהקפה, שעל הבלוג שלה אני ממליצה ולא מתוך חנפנות זולה. זה היה כמו ווישפול טינקינג, כי התכתבנו וידעתי שהיא תהיה שם, אבל חשבתי שבטח לא נאתר אחת את השניה בים הצרכנים. אז לא רק שתוך שניה ראיתי אותה, גם תפקדנו כחברה השופטת באובייקטיביות את הטריקו שרצינו. רשת חברתית אוף ליין? בטח.

בכל מקרה, אלו היו טונות של שמעטעס, הרים של חולצות מעטפת מטריקו דק שיקרע אחרי כביסה ביד, שמלות נשפכות מבדים דומים מהודו וסין, שבעוד חודש יראו כסמרטוט, אבל חשבון הויזה תזכיר לך שזה עלה הון, ולא בצדק.

בטח שגיהצתי, 500 שח על 6 חולצות טריקו. אחת של רוני בר, שכבר מזמן רציתי להשיג פריט שלה, אחת של פישנדג ואחת של דיקי דירט. 3 האחרות לזה שסובל בשקט יחסי את המאניה שלי.

והנה הוייט סטרייפס עם seven nation army הנצחי, אחד משירי הרוק הטובים שנוצרו בעשור האחרון או בכלל, ששום גרסה די ג'יית מעצבנת לא מתקרבת אליהם, גם לו הרוקית של הפליימינג ליפס.