לפני קצת יותר משנה הגדיר הפסיכיאטר את ה"מחלה" שלי כ"הפרעת אישיות הימנעותית חמורה". המאפיינים  של הפרעה זו הם (כפי שמצאתי אותה באחד מאתרי האינטרנט):

מאפיינים מרכזיים של הפרעת אישיות נמנעת:

* פסיביות והימנעות מקשרים בין אישיים. מדובר בבעייתיות בקשרים שמתקיימים בקבוצה ולא בכאלו של אחד על אחד.

* רגישות גבוהה מאד לביקורת ולדחייה- בגלל זה מתרחקים מקשרים.
* דימוי עצמי נמוך ונחות

מי שמכיר אותי היטב יודע, כך נדמה לי, שהמאפיין השלישי לא בדיוק מתאר אותי אבל אולי השניים הראשונים כן. בכל אופן לי יש הרגשה שיש מאפיין נוסף לאישיותי ההימנעותית והוא: היכולת לזהות הרבה יותר בקלות מה אני לא רוצה מאשר מה אני רוצה. כיוון שקל לי יותר לזהות מה אני לא רוצה גם קל לי יותר להימנע מדברים מאשר לעשות דברים.

יש לי רשימה ארוכה של דברים שידעתי שאני לא רוצה ואכן נמנעתי מלעשותם (ולא משנה כמה לחץ חברתי הופעל עליי):
1. ידעתי שאני לא רוצה ילדים ולא ילדתי.
2. אני יודעת שאני לא רוצה לעבוד במשרה מלאה ואני עובדת רק במשרה חלקית.
3. אני לא רוצה לנהוג ואני לא נוהגת.
4. אני לא רוצה טלפון נייד ואף אחד לא מצליח לשכנע אותי בנחיצותו.

5. אחרי שניסיתי נסיון קטן להיות עצמאית במקצוע שלי הבנתי שאני ממש לא רוצה את זה כרגע.

6. אחרי שסיימתי את הדוקטורט די מהר הבנתי שאני לא רוצה להמשיך בכתיבה אקדמית (לפחות לא כרגע).
7. אני לא רוצה להיות אמנית למרות שאני אוהבת לפעמים לצייר משהו.
ועוד...

אבל מה אני כן רוצה? את זה הרבה יותר קשה לי להגדיר ולכן המרכיב השלישי בדיאטת האושר כל כך קשה לי וגם כל כך חשוב לי וגם מרגש אותי כאשר אני סוף כל סוף מצליחה להרגיש רצון כלשהו באופן ברור. כמובן שאני קצת מגזימה כאן. היו דברים שרציתי וממשתי אבל אמנע כרגע מלמנות אותם.