בוקר. התעוררתי נדמה לי. צבטתי את עצמי לוודא שהפעם באמת. העמדתי פנים שאני ישנה עד שיובל יצא מהבית. ציחצחתי שיניים. התקלחתי. שתיתי קפה. התקשרתי לעבודה להודיע שאני חולה.

 לקחתי 2 אקמולים בידיעה שפרוזאק, לדוגמא, היה יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי עכשיו.
ניסיתי לקרוא עיתון. ניסיתי לראות טלוויזיה. בעיקר ניסיתי לא לחשוב על המסיבה, על החלום, על אורן, על המשמעות של כל זה. "מה לעזעזל זה היה?" שאלתי את עצמי באובססיביות.
ניסיתי באובססיביות לא לענות לעצמי, לא רוצה להכנס לזה, לא עכשיו. קודם שיעבור הכאב ראש, ההנגאובר, שיגיע שלום עולמי, אח"כ לחשוב.
אז עשיתי מה שכל בחורה קלישאתית עושה בזמנים קשים. שופינג.
הסתובבתי קצת בכיכר המדינה, נכנסתי לכל מיני חנויות מעצבים, מדדתי חולצות שעולות יותר משתיים וחצי משכורות שלי, אח"כ מדדתי שמלות שאני יכולה ללבוש בטקס האוסקר או לכל אירוע משמעותי ומתוקשר אחר בחיי, מדדתי חליפה קייצית מהממת שבטח הייתי לובשת לארוחת בוקר בפריז, אם היה לי מטוס פרטי שהיה לוקח אותי לשם, ועוד כל מיני צעיפים ואקססוריז אחרים שעלו כמו וילה בהרצליה פיתוח.

אחרי שגמרתי לשחק בעשירון העליון ארזתי את עצמי ונדדתי לדיזינגוף סנטר, ואחרי שמדדתי כל פריט אפשרי בכמעט כל החנויות שקיימות שם, שילמתי על הגרביונים שהכי אהבתי ויצאתי משם.
למרות מסע השופינג המטורף, עדיין הסתובבתי לי חפויית ראש, חושבת על החיים הלא מספקים שלי,
עסוקה בלא לאהוב את עצמי בכלל, ותוהה איך רק אתמול הכל היה פשוט יותר, אני הייתי אחרת,
החיים שלי היו מלאים בסיפוק, באהבה, כולל אהבה עצמית, איך הכל השתבש פתאם? איך תוך 24 שעות כל תפיסת החיים שלי והמקום שלי בתוך היקום קיבלו סיבוב של 180 מעלות וכל הדברים הטובים בחיים שלי קיבלו טוויסט והפכו לדברים הרעים בחיים שלי.
החלטתי לשבת מול הים, ולחשוב על העניין יותר לעומק. קניתי בקבוק יין ליתר בטחון, כדי שיהיה מי שיתן לי קונטרה כשאני נכנסת למחשבות הלא טובות.

אחרי חצי בקבוק הצלחתי למצוא דבר חיובי בחיים שלי - האלכוהול, וכמה טוב שהוא קיים. אחרי שנגמר הבקבוק וחבילת סיגריות ניסיתי להיזכר על מה חשבתי מלכתחילה, ולא הצלחתי להזכר, אבל איכשהו ידעתי שהגעתי למסקנה חשובה אחרי כל החשיבה הזאת. המסקנה היתה שהכי בא לי עכשיו ללכת לישון. לישון לא היתה בעיה, ה"ללכת" כן, אז לקחתי מונית וכעבור 3 דקות כבר הייתי במיטה. נראה לי שישנתי הרבה זמן, כעבור יובלות הצלחתי להתעורר ולפתוח את העיניים.

"אלכוהוליסטית יפה שלי, קומי, הכנתי לך קפה" יובל עמד מעליי עם ספל קפה ומבט דואג בעיניים.
"הכל בסדר איתך?" הוא שאל, עדיין עם המבט הזה בעיניים.
השינה הכבדה הפיחה בי רוח, אבל הסתבר שזאת היתה רוח קרב. "הכל בסדר, קמתי עם הנגאובר מטורף והחלטתי שזה לא מכובד להגיע ככה לעבודה והכי טוב שאני אשאר בבית ואתן לזה לעבור, אז תפסיק להסתכל עליי כאילו אני איזה מקרה סעד" נבחתי עליו.
"החלטת להעביר את ההנגאובר בעזרת בקבוק יין? רעיון מעולה, מעניין איך לא המציאו על זה פטנט" יובל כבר לא מתרגש מהנביחות שלי.
"אם היית מבין קצת יותר בנושא, היית יודע שזאת עובדה שהנגאובר מעבירים בעזרת אלכוהול" לא נשארתי חייבת, למרות שידעתי שאני מדברת שטויות, מנסיון. אולי כוס יין היתה עוזרת להעביר את ההנגאובר, בקבוק יין
רק הוסיף בחילה וסחרחורת להנגאובר הקיים.

יובל בא לענות, ואני החלטתי שהשיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום, וידעתי בדיוק מה אני צריכה עכשיו, אז התחלתי להפשיט אותו ולנשק אותו. "מה את עושה? אנחנו באמצע שיחה" לא הצלחתי להבין אם הוא באמת מתכוון לזה, אבל החלטתי להמשיך בשלי על כל מקרה "מותק, תעשה טובה, תהיה בשקט ותעמוד זקוף", הוא המשיך למלמל ולמחות, אבל עמד זקוף כמו חייל טוב.
אז ביצעתי בו את זממי, ולמרות היום שעבר עליי וקשיי הריכוז שלי הצלחתי לגמור מספיק פעמים עד שהרגשתי שהערפל מתפזר ואני יכולה להתחיל מחדש את היום, הפעם בצורה יותר חיובית.

יובל נשאר במיטה לנוח ואני נכנסתי להתקלח, ניצלתי את הזמן לחשוב על הסקס שלנו, ואיך למרות כל השנים שעברו והתדירות שירדה, כשזה כבר קורה, עדיין יש את התשוקה וההתאמה הבסיסית שהצליחו להשתמר איכשהו, ואיזה כיף שזה ככה, ולאט לאט התחלתי להרגיש אופטימיות זהירה וקצת דביקה שמצליחה לחדור למחשבות שלי, והחלטתי שכנראה ה"גידול המשובח" של לילך זה בעצם קטליזטור לפרנויות ואין ספק שזה הגורם למה שעבר עליי היום, ושחוץ מזה החיים טובים והכל יהיה בסדר. 
התחלתי להתקין את ארוחת הערב, או יותר נכון, חיממתי את הפיצה מאתמול, כשלילך התקשרה.
"אני חייבת לשאול אותך משהו ואני לא יודעת איך לעשות את זה" היא פתחה בנימוס.
"אני יודעת מה את רוצה לשאול, וכן, החומר שלך חרא, הוא הכניס אותי לפרנויות שחבל לך על הזמן" עדיין כעסתי עליה על מה שה"בייבי" שלה גרם לי.
"לכי תזדייני, פתחו לי מועדון מעריצים בפייסבוק בזכות החומר הזה, אבל זה לא העניין" היא השתתקה לשנייה,

"את יודעת שאני מתה על יובל" לילך מעולם לא הסתירה ממני את מה שהיא חושבת על יובל.
מבחינתה יובל היה סוג של צנון מהלך, היא לא הצליחה להבין למה הוא כזה רציני כל הזמן, הרבה פעמים היא ניסתה לשכנע אותי להכניס לו חומרים טבעיים לעוגיות, או כדורים למשקה, היא היתה משוכנעת שרק ככה הוא יראה את האור. המכנה המשותף היחיד בין שניהם היה האהבה שלהם אליי. מצד שני, לילך ידועה כמיזנטרופית מצוייה, אז אולי ככה היא מתנהגת כשהיא כן אוהבת מישהו. אי אפשר לדעת, זאת לילך.
החלטתי להיות פוליטיקלי קורקט "יא רייט, נניח שזה נכון, לאן את חותרת"?
לילך המשיכה בחוסר טאקט משווע "את זוכרת את אייל, חבר של אורן מהמסיבה אתמול? אז הוא התקשר אליי היום ואמר שאורן החליט שהוא חייב לדבר איתך. הוא יבין אם לא תסכימי, אבל גם אם לא - הוא רוצה לשמוע את זה ממך. מלא ברירות הוא משאיר לך, הא? הלו? טלי את שם?".