טקסי חניכה גבריים הם קבוצתיים וקשורים בגיל, מעבר מגיל הילדות לבגרות הכולל הפגנת אומץ, יכולות והישרדות

טקסי חניכה נשים הם אינדיבידואליים וקשורים בהופעת המחזור ובקבלת התפקיד הנשי המיני, פעמים רבות מתוך ניכור וכפייה

בסיפור ילדה בקפה, המומלץ מאד, של רונית מטלון דוחפת החברה את הגיבורה בת ה- 14, הכמהה לחום ואהבה (בעולם קר, חשופה למבט הגברי, עם אב שאינו רואה אותה), "לתת" לבחור ..

"את יודעת איך עושים את זה? מזי הנידה לשלילה והסתכלה החוצה.

טוב, אז אני יסביר לך, אמרה רוחמה, ככה לא תפחדי... תראי, אתם מתפשטים, נכון? נכון. אתם שוכבים במיטה, את בצד של הקיר והוא ליד. את מורידה את התכשיטים, הסיכות, הכל: שמה הכל בערימה על השולחן הקטן ליד המיטה. אחר כך את עומדת מולו, לא עושה כלום, יש רק אור קטן בחדר והוא רואה רק קצת פרצוף וקצת גוף, אחר כך מתחילים: הוא מתחיל לנשק ולחבק אותך וכל זה. את גם מחבקת, וסוגרת את העיניים, אם את לא רוצה לנשק אז לא, לא מוכרחים. רק שלא תפחדי אם פתאום תתחילי לרעוד, תמיד רועדים בהתחלה מהניסיון לקרוע את הקול, הזיכרון, מהקור של המגע, מזה שההטבעה של האצבעות שלו על הצוואר שלך לא מתכוונת אליך, ממחשבה שעוברת לך בראש והיא מין הכנה לחיים של אישה, נזירה מתמרדת.

אחרי זה הוא עולה עליך, אבל לפני זה הוא נוגע לך בכל מיני מקומות: בשדיים, ברגליים, בפרצוף, למטה, בכל מקום. את לא צריכה לעשות כלום באותו זמן, את עומדת או שוכבת, תלוי. תנסי לדלג: על הגיל שלך, על מה שכביכול הטביע בך החומר הגס של העולם, על העצב הזה שאין לו שם, שתמיד תובע לתת בסקס יותר ממה שיש בו. תשאילי מישהו אחר: זונה מתבגרת ביום חופש שלא מבקשת יותר מדי מאנשים, שמתבוננים כמוה במזרקה של כיכר דיזינגוף: יושבת, עומדת, הולכת, מתחככת בהם באהדה וברחמים. תרחמי עליו, לא מלמעלה, מבדידות, תנשמי חזק ותחזיקי לו את הכתפיים או את הראש.

ועכשיו מתחילים: הוא עליך, נכון? את צריכה לפתוח את הרגליים, אבל תיזהרי, לא יותר מדי, את כבר תנחשי, הקצב יכול להיות בידיים שלך, הרעשים מהרחוב לא מפריעים, לא מחוקים, יש להם מין נוכחות כזאת, עדינה, סבלנית, זה שייך לחיים. את כבר תראי, אם פותחים יותר מדי את הרגליים זה עושה לך מין שריר כזה ואחר כך זה כואב. אבל אם כואב תצעקי, זה ישר עובר. הכאב טוב, תרצי אותו קצת, ככה מרגישים את הזמן, תזוזות של מה בכך, הזכרון העצבני של הילדות - יוצא דם? - לא יודעת, לי לא יצא, אבל לך אולי כן. אם יוצא תבקשי מגבת וכל זה.  - כמה פעמים עשית, רוחמה? - אני, נשענה רוחמה לאחור, אולי שש או שבע פעמים. כמה בכיתי בהתחלה. - כאב לך? - לא, סתם הייתי חושבת שאני מישהי אחרת, זה יותר מושך."

.

.

המלצה של יוסי ריבלין מצוטט בבלוג אחר על רונית מטלון בכלל ועל קול צעדינו בפרט, שמעתי עליו רק טובות (קניתיו וטרם הספיקותי..)

http://www.nuritha.co.il/?l=he&a=244241