בעשרים וארבע שעות האחרונות יצא לי לחשוב הרבה על המושג אמת.

בעצם, נתחיל הכל מהתחלה. הייתה לי מריבה רצינית עם אחת הבנות שאני איתן בשירות הלאומי. פעם ראשונה שבאמת צעקתי על מישהו תוך כדי ריב. מעולם לא הרמתי את קולי בשעת כעס (לפחות לא על חברים- משפחה זה כבר משהוט אחר) אבל, כמו שאומרים, תמיד יש פעם ראשונה.

הבחורה הזאת שהיא רק פישרית קטנה שהגיעה לשירות לפני מספר ימים בודדים, אפילו לא שבוע, לימדה אותי מה זה כל העבודה במקום הזה על רגל אחת, או בעצם על קצות האצבעות בלבד. יצאתי מהשיחה מזועזעת שלא לדבר על זה שבשלב כלשהו תוך כדי השיחה נכנסתי למן שוק אמיתי, רעדתי כולי ושיני נקשו מקור. לא הצלחתי להוציא הגה. מעולם לא דיברו אליי בצורה כזאת ממקום מאוד מתנשא, יומרני ולא מבין. נכון, אני לא צדיקה תמימה, יש לי דברים לעבוד עליהם ביחסי האנוש שלי- שתלטנות, אגו מפותח, חוסר אמון וכהנא וכהנא... אבל ממנה זכיתי לכזו שטיפה על לא עוול בכפי.

אז ביממה שאחרי הויכוח נכנסתי לדיון עם עצמי על עניין האמת. ברגע שהצלחתי להירגע ולחשוב ממקום שקול ולא כועס או לא מאמין, פניתי לכמה מקורות בשביל לבחון את הסוגיה. תוך כדי שאני מדפדפת ברשת הגעתי לתאוריה מעניינת שהייתי רוצה לדון בה.

תורת הברריות טוענת שהאמת היא משהו שניתן לראות אותו בעצמו ואין צורך להביא ראיות בכדי להוכיח אותן. קשה לי עם קביעה זאת. מספר פעמים בחיי, בעת ויכוחים בעיקר, הרגשתי כי אני מדברת מהנקודה הכי עמוקה ואמיתי שלי, שאני מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים בלי למצמץ ולהגיד את מה שאני מרגישה ללא מחיצות. ידעתי שאני צודקת ודוברת אמת בכל הברה שאמרתי. אך בכל זאת, דברי נפלו על אוזניים ערלות וזכיתי לבוז מהצד השני של המתרס. בעיתים כאלה, אני מרגישה שנעשה איתי עוול, שאני נמצאת עם גוש גדול בלב שלא יודע איך לצאת החוצה בצורה הראויה שתשאיר אותו שלם ולא קרוע לגזרים.

סטיבן קינג בספר שלו "דולרס קלייבורן" אמר שהבעיה להיות חף מפשע היא שאתה תקוע, פחות או יותר עם האמת. אני מסכימה עם כל מילה במשפט הזה. האמת הזאת תקועה כמו עצם בגרון ואני עצמי לא יודעת איך להוציא אותה החוצה.

מעבר לרצון להוציא את האמת לאור מנקבת בי השאלה האם היא צריכה לצאת? כמה פעמים שמעתי על אנשים שנחשדו בביצוע מעשה מסוים, נמצאו תחת חקירות קשות ולבסוף הודו על מעשה שלא לקחו בו חלק בכהוא זה ולבסוף גם נשלחו בשל כך למאסר. אני מאוד מזדהה עם ההרגשה שלהם, אני יכולה להבין מדוע הם הודו על המעשה. יש שלב כלשהו שהדבר היחיד שאתה רוצה בו הוא שקט, שלווה. כמו שאמר איוב: "כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט;    יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי." גם הוא בשלב הזה, לא היה מסוגל יותר לסבול את הסבל. כבר לא היה אכפת לו מצדק ואמת אלא הוא רק רצה לנוח.

האם זה שאני רוצה לנוח וכבר לא אכפת לי מהאמת אומר שאני לא צודקת? אני עדיין לא יודעת והייתי רוצה לשמוע דעות בעניין. אם כבר דיברנו על חשודים שהודו באשמה לא להם, פעם חשבתי שאם הם מודים באשמה כנראה שהם אשמים, מי שהוא זכאי לגמרי לעולם לא היה מודע. כיום, אני בטוחה שחשבתי לא נכון. אומנם הדיון סביבי הוא לא הגיע לרמות של מאסר ועונשים כבדים אחרים אך הוא נסוב סביב מעמד ותחושת אשמה ואני מרגישה שכבר לא אכפת לי אילו האשמות יפילו עליי אני אסכים להודות בכולם.

מחכה לתגובות ורעיונות לתיקון המצב,

אני