החלטתי, שמה שאני צריך בשלב זה של חיי, לפחות בנקודת ההחלטה, זה להחליף את שלמת הסלולר - את הפאנל.

בשבועות האחרונים נכנסתי לחנויות אביזרי סלולר שניקרו בדרכי. למדתי בהן, שבחלקן אין את הפאנל של הדגם הנפוץ אך המיושן שברשותי, ובאלה שיש - המחיר נע בין 40 ל- 100 ₪.

היום נכנסתי לחנות ברחוב ראשי. קידם אותי נציג סטריאוטופי של הז'אנר; רובן המכריע של חנויות ממין זה שביקרתי נמצאות בבעלות, או לפחות מעסיקות, אנשים עם מבטא שמעיד על הגעתם ממקום מסויים משותף. במתחמים יקרים, המוכרים צעירים ומטופחים, במתחמים זולים, משרעת הגיל מתרחבת ורמת הטיפוח צונחת. יתרת החנויות בבעלות או מעסיקות עובדים שהטקסטיל הנצרך מעוצב כ-של"ש: שחור (כיסוי הראש), לבן כותונת, שחור (מכנס).

בחנות, הצגתי את המכשיר ופתחתי "שלום, יש לך פאנל לטלפון?"

הבחור המטופח ענה מיידית "אין לי", דפדף בין פאנלים התלויים על הקיר לימינו, מצא, וכתשובה חדשה, הפוכה, הטיל את הפאנל העטוף בניילון על הדלפק השקוף.

אכן, היה זה מה שחיפשתי. "כמה עולה?" שאלתי.

"60 ₪" השיב.

"בתחנה המרכזית מצאתי ב- 35 ₪", רמזתי.

"שם שכר הדירה אחר" שיתף אותי ברזי הריאל אסטייט האורבאני, ושאל "איך אתה רוצה אני משלם שכר דירה?"

"אני הייתי רוצה פאנל, לא לשלם לך את שכר הדירה" התוודיתי בכנות.

"תלך לתחנה מרכזית" ייעץ לי.

"40 ₪?" שאלתי בפשרנות מבויישת, או שבעצם היה זה ביישנות מפורשת - זה אמנם היה היום אבל לא זוכר.

ללא מלים, הסיט אלי את המוצר כהסכמה.

חסכתי ממנו, מעצמי, את מבוכת הגילוי, שבביתנו אשתי מחליפה את הנורות ואני ממונה על החלפת הסוללות לסכו"ם. הושטתי לו את המכשיר, במחווה שמשמעותה: 'אנא, הרכב'.

"אתה רוצה מרכיב לך טלפון?" תמה.

"אשמח" השבתי בנחרצות.

"גם 40 וגם מרכיב? זה בתחנה מרכזית לא פה" הבהיר לי את עובדות החיים.

הבנתי. "תודה" אמרתי ויצאתי.

דצמבר 2008