קן הירגזי
In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.
John Lilly
פוסטים פופולאריים
-
גונק והדוקטור המחורר
29/4/09 | 564 צפיות
-
אפיטף
15/2/09 | 1158 צפיות
-
גונק וסבתא שלה
19/6/08 | 523 צפיות
-
חימום
27/5/08 | 472 צפיות
-
הלוגיקה של גונק
28/10/08 | 506 צפיות
-
מה שיש לי על הסינים
22/11/07 | 1316 צפיות
פוסטים אחרונים
- אם מישהו מחפש אותי.... 23/6/15
- "אני רוצה שהיא תתחתן!" 1/2/15
- נעליים מספרות על יפה 18/4/14
- חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון 13/1/11
- משפטים 10/1/11
- עכבישה זקנה 26/12/10
לזרוק ולזכור
רוב שעות היום מיינתי חפצים, בגדים וכלים בבית של אמא שלי. זרקתי שקיות מלאות בדברים שאינם ראויים לשימוש. בארגז קרטון אחד ארזתי את אותם חפצים שיישלחו לדירה החדשה, ובארגז שני – הדברים שיאוחסנו בחדר סגור בדירה שעתידה להיות מושכרת. היתה גם ערימה נוספת – דברים שאני רוצה לקחת לעצמי. הבית היה מסודר למופת כפי שאמא שלי שמרה עליו, עד שהתחלתי לשים את טלפי על כל המדפים ובכל המגירות. ולא לחינם אני קוראת כך לידיים שלי; אין לי את העדינות והסבלנות הנחוצה, ותמיד אפשר להיווכח שהייתי במקרר - כמו הפיל שבבדיחה - לפי העקבות בתוך החמאה. שקעתי בתהליך המיון והאריזה במשך שעות רבות. זה היה מעניין לחטט בכל פינה. בדירה הזאת אמא שלי גרה כעשר שנים. במעבר אליה היא כבר הספיקה לזרוק המון דברים, אבל לחפצים יש מנהג למגנט אליהם עוד ועוד בלי סוף. ברור מהיכן ירשתי את תכונת האספנות: פיצ'יפקעס, "החומרים שיום אחד אעשה מהם משהו", וכמובן, הדברים שפשוט חבל לזרוק... מצאתי הרבה מאוד דברים מוסתרים מאחורי כל מדף: מתנות שהיא קיבלה כשהן עדיין באריזתן, בשמים ואפטר-שייב שהיא קנתה בחו"ל ובדיוטי פרי, כנראה כדי לתת, בקופסאות המקוריות, עשרות סבונים מבתי מלון ברחבי העולם, ערכות תפירה, כובעי רחצה ובקבוקוני שמפו. (היא טיילה מאינדונזיה עד אלסקה, ומרומניה עד הוואי ובמדינות רבות ביניהן). פתחתי את שתי הדלתות של כוננית הספריה שחרקו בצרימה אוניברסלית כדי לראות מה מסתתר שם. גיליתי תמונות, גלויות, מכתבים, מחברות ויומנים, תחזיות אסטרולוגית בכתב צפוף, מערכי שיעור, מידע מתוך קורסים שלמים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר, בולים בתפזורת, בולים באלבומים, כרטיסי ברכה ושנות טובות – אף פיסת נייר לא נזרקה מאז ילדותה של אמי, והנה התחוור לי שדווקא אני, נצר אחרון, נבחרתי להשליך את כל זה לפח. השארתי זאת להתמודדות עתידית. כמו שאמא שלי תמיד אומרת: "אחרי מאה ועשרים". ההכחשה שיום כזה יגיע אי פעם מחלחלת לתוכי גם עכשיו. כמו שברגעים מסוימים דמיינתי את אמא שלי נכנסת וצועקת על הבלגן שעשיתי, שאחזיר את הכול למקום ואיישר את הקיפולים אחד על השני בדיוק כפי שמצאתי אותם. "אוי, איזה שלומפרית!" כן, נכון. אבל אין ברירה אחרת: רק השלומפרית הזאת לבדה נשארה כדי לבצע את המשימה. אמא שלי עדיין בבית החולים. אחרי כן, נסעתי אליה. גם היום לא היה לה חום – היום השני ברציפות. על אף החיוורון הנורא שלה, היא נראתה צלולה יותר. היא התקשתה לדבר. היא אמרה רק שעשו לה בבוקר בדיקה מכאיבה. אחרי עשר דקות היא הציעה שאלך כבר. זה היה יום קשה. היא רצתה לישון.
|
תגובות אחרונות
-
חירות-נפש
בתגובה על הכל בסדר בדיוק כפי שהוא
-
גילהסטחי
בתגובה על "אני רוצה שהיא תתחתן!"
-
saskia
בתגובה על חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון
-
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
-
(עי)דנהנחושת
בתגובה על משפטים
-
jGo
בתגובה על בני סן דומינגו אדונים לגורלם
תגובות (28)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קוראת ומרגישה וזה לא קל, ומה אפשר לכתוב?
חיבוק וירטואלי? הזדהות? כן.
בית עזוב, מיד רואים שהוא עזוב
אדם עזוב, לא מיד רואים
כי בעיניו הפתוחות עדיין אור של זכרונות.
דלת נצבת באמצע השדה
אומרת, כאן היה בית.
נעל מושלכת או בגד מושלך
לא אומרים שכאן היה אדם.
אשה מקוננת: אהובי שלי
מקום שלי, אהובי, מקומי
ואיש צועק, אישתי ביתי, ביתי אשתי.
ואולי אנחנו חיים כדי לומר, "לפני חמש שנים,
לפני עשרים שנה", צל מוצק לחיינו החולפים,
צל וכבוד לחיינו, משענת געגועים לעת זקנה.
בית עזוב / יהודה עמיחי / שעת חסד
מחבקת ומחזקת אותך, ורדית
ורדית יקירה,
היה לי קשה לקרוא. כואבת ביחד איתך. זה מסע שלם, המסע הזה לתוך החפצים שמהם עשויים חיינו וחיי אהובינו.
חיבוק חם ואמיץ מכל הלב,
היי חזקה, למרות שזה נשמע קלישאה אבל אין הרבה ברירות אחרות.
מחזקת אותך,
יעל
מגבלות העולם הוירטואלי מדדות אלי כמו צבא זומבים. המדיום הזה קורס כשאני מנסה לענות לך על סיפור פשוט, אנושי ויום יומי כל-כך.
מתסכל.
אני מקווה שתרגישו טוב יותר ומהר, שתיכן.
מרגישה אותך
מחבקת
מרגישה אותך
מחבקת
גם אני כאן איתך :-)
לזרוק ולזכור- וואחד שיעור, בנסיבות האלה..
חיבוק וירטואלי. עוזר קצת?
טמבו', ימים קשים. הדבר האמיתי.
חיבוק שבת דובי וחם לך!
נראה לי מגוחך לככב את הפוסט הזה.
והחלטתי שלא, לא מגוחך: כוכב של תקווה.
"...בשלב של תקווה, שהיא תזכה לגור כמה שיותר בדירה החדשה והיפה בדיור המוגן ושהמחלקה הסיעודית תהיה רק תחנה בדרך לשם".
מצטרפת לתקוותך.
באמת לא יודעת מה לכתוב.
דעי שאני קוראת מה שאת כותבת.
אולי זה עוזר לדעת שאת לא לבד, שקוראים מה שאת כותבת, שאכפת.
יש לך חברות או קרובות משפחה שיכולות לעזור - ולא משנה איזה סוג של עזרה?
הסתדר לי נכון. אני כנראה בשלב של תקווה, שהיא תזכה לגור כמה שיותר בדירה החדשה והיפה בדיור המוגן ושהמחלקה הסיעודית תהיה רק תחנה בדרך לשם.
"למרות ההבדל בסיטואציות ולמרות שמצבה של אימך אומר שהיא נכנסה לשלב נוסף של תקווה..."
מעניין שהתכוונתי ל"זקנה" וכתבתי "תקווה"...
תודה חמה מהלב.
קראתי ברצץ אתמול בלילה את שלושת הפוסטים האחרונים שלך, ואני איתך, עד כמה שזה אפשרי כאן. אני רוצה להגיד לך שזה מאד חשוב לעשות עכשיו את מה שאת עושה עם אמא שלך. למרות ההבדל בסיטואציות ולמרות שמצבה של אימך אומר שהיא נכנסה לשלב נוסף של תקווה, הדבר מזכיר לי את "אי הפרידה" שלי מאימי. היא, שהיתה בת 55, היתה צריכה לעבור ניתוח לב שלישי כי מצבה הוחמר. אבל אני לא יכולתי להיפרד. לא יכולתי לעשות את מה שאת עושה עם אימי אפילו בסוף השבוע שלפני הניתוח הגורלי שממנו לא יצאה. ולמרות שידעתי שנה לפני מותה שהיא עתידה למות - כך אמר לי הפרופסור שהראה לי את הצינתור שלה - התכחשתי לזמן. ואת לא.
הציעו לך חיבוק. מציעה לך עוד אחד :)
שולח לך את כל האהבה שאני יכול.
חיבקתי! :))
המסע הזה לתוך עולם החפצים שאוגר לתוכו את כל הדי אן איי של החיים שלה,ההופך אותך לתיירת שלה.
היו צריכים
לתת לנו ויזה לזמנים האלה שאנחנו עוברים, נדחפים על ידי נסיבות, ברבן לא משמחות, אל תוך הארץ הפרטית
של מי שהחזיק עד כה בבלעדות על הכניסה לשם.
וככה, אנחנו מוצאים את עצמנו, נדחפים לתוך סיפורים שמעולם לא סופרו, אבל נאגרו והשתמרו, לעיתים מצהיבים מיושן, אנחנו נאלצים לגעת בהם ולהריח אותם, מבלי שרצינו, בלי שידענו
אילו שדים יעלו מבינהם.
וכל הזמן הזה, אמא שלך שורדת אחיות ורופאים וכאבים ובדיקות, ואת ממשיכה למיין את חייה, ,כדי להחליט מה ישאר מהם ומה כבר יארז בזיכרון לתמיד.
זה נראה ששתיכן עוברות ימים לא קלים.
אוהבת את הכתיבה שלך, את התבונה וההתבוננות שלך.
לילה טוב וימים שקטים
תהיי חזקה בשבילה..
היי קלודט,
זאת שעה טובה לחיבוק!
לילה טוב.
תודה פיני.
את צריכה לקחת הרבה אויר, ההתמודדות הזו היא לא פשוטה אבל כמו שכתבת אין מישהו אחר שיעשה את מה שנדרש ואת עושה את זה לא רק בגלל הצורך אלא כמחויבות אישית/ריגשית.
אני מאחל לך שיהיה לך הרבה סבלנות וקור רוח.