רוב שעות היום מיינתי חפצים, בגדים וכלים בבית של אמא שלי. זרקתי שקיות מלאות בדברים שאינם ראויים לשימוש. בארגז קרטון אחד ארזתי את אותם חפצים שיישלחו לדירה החדשה, ובארגז שני – הדברים שיאוחסנו בחדר סגור בדירה שעתידה להיות מושכרת. היתה גם ערימה נוספת – דברים שאני רוצה לקחת לעצמי. הבית היה מסודר למופת כפי שאמא שלי שמרה עליו, עד שהתחלתי לשים את טלפי על כל המדפים ובכל המגירות. ולא לחינם אני קוראת כך לידיים שלי; אין לי את העדינות והסבלנות הנחוצה, ותמיד אפשר להיווכח שהייתי במקרר - כמו הפיל שבבדיחה - לפי העקבות בתוך החמאה. שקעתי בתהליך המיון והאריזה במשך שעות רבות. זה היה מעניין לחטט בכל פינה. בדירה הזאת אמא שלי גרה כעשר שנים. במעבר אליה היא כבר הספיקה לזרוק המון דברים, אבל לחפצים יש מנהג למגנט אליהם עוד ועוד בלי סוף. ברור מהיכן ירשתי את תכונת האספנות: פיצ'יפקעס, "החומרים שיום אחד אעשה מהם משהו", וכמובן, הדברים שפשוט חבל לזרוק... מצאתי הרבה מאוד דברים מוסתרים מאחורי כל מדף: מתנות שהיא קיבלה כשהן עדיין באריזתן, בשמים ואפטר-שייב שהיא קנתה בחו"ל ובדיוטי פרי, כנראה כדי לתת, בקופסאות המקוריות, עשרות סבונים מבתי מלון ברחבי העולם, ערכות תפירה, כובעי רחצה ובקבוקוני שמפו. (היא טיילה מאינדונזיה עד אלסקה, ומרומניה עד הוואי ובמדינות רבות ביניהן). פתחתי את שתי הדלתות של כוננית הספריה שחרקו בצרימה אוניברסלית כדי לראות מה מסתתר שם. גיליתי תמונות, גלויות, מכתבים, מחברות ויומנים, תחזיות אסטרולוגית בכתב צפוף, מערכי שיעור, מידע מתוך קורסים שלמים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר, בולים בתפזורת, בולים באלבומים, כרטיסי ברכה ושנות טובות – אף פיסת נייר לא נזרקה מאז ילדותה של אמי, והנה התחוור לי שדווקא אני, נצר אחרון, נבחרתי להשליך את כל זה לפח. השארתי זאת להתמודדות עתידית. כמו שאמא שלי תמיד אומרת: "אחרי מאה ועשרים". ההכחשה שיום כזה יגיע אי פעם מחלחלת לתוכי גם עכשיו. כמו שברגעים מסוימים דמיינתי את אמא שלי נכנסת וצועקת על הבלגן שעשיתי, שאחזיר את הכול למקום ואיישר את הקיפולים אחד על השני בדיוק כפי שמצאתי אותם. "אוי, איזה שלומפרית!" כן, נכון. אבל אין ברירה אחרת: רק השלומפרית הזאת לבדה נשארה כדי לבצע את המשימה. אמא שלי עדיין בבית החולים.

אחרי כן, נסעתי אליה. גם היום לא היה לה חום – היום השני ברציפות. על אף החיוורון הנורא שלה, היא נראתה צלולה יותר. היא התקשתה לדבר. היא אמרה רק שעשו לה בבוקר בדיקה מכאיבה. אחרי עשר דקות היא הציעה שאלך כבר. זה היה יום קשה. היא רצתה לישון.