כבר אמרתי בעבר שצורת ההסתכלות של האימון האישי היא, בעיני, הצורה שמעמידה אנשים במיטבם ובצורה אובייקטיבית בו זמנית. הזכיה באופן הראיה הזה היא עבורי אחת התרומות החשובות ביותר של היותי מאמן אישי.

לאחרונה אני מתנסה באימונים שאמורים היו למתוח את האמירה הזו עד לקצה היכולת. סיפורי החיים שלהם... כאב ואכזבות... שנגרמו להם ושהם בתורם גרמו לאחרים, שנים שהתבזבזו באי-קיום... בחירות רעות... נזקים שאילו נספרו ככסף בחשבון בנק של עוולות, הריבית לבדה הייתה מכריעה את המאזן. רק חשבונאות יצירתית, שמיטת חובות ונדבנות קיימה אותם עד כה.

והחסמים שמאמנים נתקלים בהם בדרך כלל, השדונים המרושעים והנבזיים, הם חיות מחמד עדינות לעומת המפלצות שעומדות סביב המתאמנים האלו. הנוכחות שלהן כל כך עוצמתית - אני כמעט יכול לדמיין איך עוד רגע והן פורצות אל הממשות הפיסית.

ועדיין, היום אני יכול לעשות מה שפעם לא יכולתי - לראות מתחת לכל זה את האדם, שאינו טוב ואינו רע ביסודו, אלא הוא פשוט הוא. כמו אוויר, כמו מים, כמו אבן. משהו בסיסי שעליו נוספו שכבות ותוספות.

תמיד האמנתי בבחירה, באחריות האישית. אני עדיין מאמין בכך. ככל שאני מודע לארעיות והאקראיות של הקיום, עדיין אינני יכול לראות את החיים שלי אלא במונחים שמשקפים אמונה זו. אבל אני תוהה האם הייתי מוצא בי את הכוח לשרוד את חייהם של המתאמנים שלי, או אפילו את הרצון לעשות זאת. ואני שמח שמעולם לא נדרשתי למבחן הזה.