כפר הולדתי - פרק א'

לצפייה במסך מלא

כפר הולדתי - פרק א'

‎34

ספרים

61 תגובות יום שישי , 19/12/08, 12:43

בכפר הולדתי יש כמות עצומה, הרבה מעבר לכל התפלגות סטטיסטית, של...יוצאי דופן. חלקם משוגעים רגילים, עם תעודות ואשפוזים על בסיס קבוע ואחרים שעוד לא ממש יצאו מהארון והטירוף שלהם 'כאילו' נחבא אל הכלים. יש גם המון שיכורים, בעלי מומים גופניים, מדברים אל עצמם, מיזנתרופים, נוכלים סדרתיים והיה גם אנדרוגינוס אחד (שזה בן אדם דו מיני, אני מתכוון עם בגט וסופגניות גם יחד) אבל הוא כבר איננו. בשיחות המכולת, אצל שמואל השמן, ששם משפחתו, חה, חה, הוא שידפון, מעלים תיאוריות שונות ומשונות להסביר את ריבוי התופעות האנושיות המוזרות האלו. התזה המקובלת ביותר על משתתפי פורום המכולת היא המים, מי השתייה. בכפר יש באר. מי הבאר היו ידועים באיכותם ובתי המלון המפוארים בארץ היו שולחים מדי בוקר מכליות ואחר כך מתהדרים שאצלם המים הם ממעין הכפר. אבל הזמן נוגס בצנרת החלודה וזו מתפוררת בהתמדה אל המים שאיכותם הלכה וירדה. שורשי העצים כבר הגיעו אל האגן התת קרקעי של המעין וגם הם מעבירים אל המים את התסכול והעצב שהם אוספים יום ,יום מבני האדם. היום המים עכורים וטעמם מריר. בתי המלון הפסיקו לשלוח את המכליות אבל תושבי הכפר עדין שותים ולכן...התיאוריה של פורום המכולת, מעניינת ככל שתהיה, לא יורדת לשורש הדברים. אבל אני במקרה יודע בדיוק מה היה ואני אספר לכם. בשנת תרע"ב, שזה לפני תשעים וחמש שנים, הגיעו חמישה עשר חלוצים וחלוצות אל אדמת החולות שמעבר לביצות והקימו את הכפר. סבי וסבתי היו חלק מהקבוצה. סבתי באה ממשפחה חלוצית שהגיעה מקרקוב להפריח את תל אביב. סבי היה דור שישי למשפחת רבנים מכובדת ביותר שחיה בחברון. החיים הרבניים לא קרצו לסבי הצעיר ויפה התואר והוא היה לחוזר בשאלה הראשון של העת החדשה. הוא עזב את חברון ונדד לחפש את גורלו באזור החוף. את סבתי הוא ראה לראשונה חולבת את 'עדנה' שהייתה המקבילה של פמלה אנדרסון בעולם הפרות. סבי מאד התפעל מהחיה המפותחת ומהנערה הלבושה מכנסי עבודה כחולים וגופיה! זה היה בשביל סבא כמו סרט כחול והוא שכח שבעצם הוא מחפש את גורלו או, בשלב ראשון לפחות, עבודה. סבתי, שהזר הנועץ בא מבט מהופנט הפריע לה לקיים את חובותיה, פנתה אליו בישירות שאופיינית לה. "אתה מפריע לי לעבוד, מה אתה עומד כאן בכלל?" קולה היה צרוד קצת והיה לה אף גדול אבל היה לה גם חיוך קטן ושובב בפינות של העיניים וסבי שכאילו התעורר מחלום ענה "סליחה באמת. לא הצגתי את עצמי, שמי אהרון, אהרונצ'יק, ואני מחפש עבודה ומקום לשים עליו את ראשי בלילה". סבא אהרון, למרות החופש המחשבתי שהוביל אותו להיפרד מבית הוריו, היה ביישן ברמות ולא האמין שמשפט כל כך ארוך וברור יצא לו ועוד לנערה זרה שהוא לא מכיר. הוא הבין מיד שיש משהוא מיוחד בקשר הזה אבל לא ידע איך להסביר. "אני חוה" אמרה סבתי, סחטה כמה טיפות אחרונות מעדנה, לקחה את הדלי הצידה והתרוממה. היא הגיעה לסבא עד הכתפיים ולכן היא הרימה את פניה ואמרה לו "מצאת". "מה?" ענה סבי מבולבל. "עבודה, מקום לשים עליו את ראשך בלילה וגם אישה". סבי הרגיש אושר גדול כל כך וחשב שאולי הלב שלו לא יעמוד בדפיקות החזקות של עצמו. הוא מיהר להרים את הדלי וליווה את חוה. "תכירו, זה שאהרונצ'יק ואנחנו מתחתנים" אמרה חוה להוריה. הוריו השמרנים של אהרון לא קיבלו את רע הגזרה. הם איימו לא להגיע לחתונה אבל אהרון לא ניבהל והתחתן בכל זאת. גם הוריו לא נבהלו ולא הגיעו. מיד לאחר החתונה נפרדו חוה ואהרון מהשבט התל אביבי והצטרפו לחבורה שהקימה את הכפר. סבתי הייתה חקלאית ומיד התנפלה על הקרקע הבתולית. סבי, שלא הבין כלום בחקלאות אבל היה חוקר בטבעו, החל לערוך ניסויים שונים ומשונים להשביח זנים ולשנות להם את מועדי ההבשלה. הוא התכתב עם מומחים חקלאיים אזוטריים בכל העולם. יום אחד הגיעה חבילה מנפאל ובתוכה, עטופה בחיתולים ספוגים בנוזלים מסריחים, הייתה מונחת פטרייה ענקית ודוחה ביותר למראה. יותר מכל היא נראתה כמו אף מעוך ומקומט של קשיש עם בעיות עור חמורות. במכתב המצורף סיפר המומחה הנפאלי שהפטרייה חזקה מאד ויש לבלוע ממנה כמויות מזעריות. היא נותנת כוח עצום ומרץ לא רגיל. על תכונות נוספות של הפטרייה לא דיווח המומחה העולמי. הוא נתן גם הוראות גידול שהיו משונות ביותר וסתרו את כל עיקרי האמונה החקלאית של החבורה. למרות היחס העוין סבי פעל כמו שכתב המומחה וקבר את הפטרייה תחת שכבה עבה של אדמה מעורבת בעלים מרקיבים ומחטי קזוארינה. את הערוגה התת קרקעית הזו, שחסתה בצילו האפל של ברוש בראשיתי שגדל בגבול השדה, השקה סבא אהרון בחלב חמוץ. חוה הייתה מביטה בו ברוך וחושבת לעצמה שלא כל אחד מתאים להיות חקלאי. אחר כך הייתה מחבקת אותו ומעודדת אותו להמשיך. חלפו חודשיים והנה, בדיוק כמו שחזה הנפאלי, החלו לעלות מהערוגה חשופיות (שזה חלזונות בלי בית) ענקיות ושחורות. הן זחלו מארבע כנפות הערוגה והתרכזו, בערמה הולכת וגדלה, במרכז הערוגה. זה היה הסימן המציין את זמן הקטיף. אהרון דחף את ידו לגועל המרקיב שורץ החשופיות ושלף ערמה רוטטת של מה שהזכיר את הפטרייה המקורית רק היה רענן וצמיגי. כשהניח את הערמה על השולחן וניגש לשטוף את ידיו, הערמה ממש זזה לה על השולחן כאילו זה בעל חיים. סבא מיהר וכתב לנפאלי על המתרחש וזה ענה לו בהוראות מדויקות ביותר על אופן השימוש. סבי הקפדן פעל בדיוק לפי ההוראות והכין חמש עשרה מנות לחבריו החלוצים. בינתיים, עד שהגיע המכתב מנפאל הערוגה ממש טפחה ועלתה על גדותיה וסבי הכין כמה ערוגות נוספות. .הוא גם בנה מתקן השקיה משוכלל שהיה מזרים את החלב החמוץ לכל הערוגות

מידי ראשון בערב היו נפגשים החלוצים באחד הצריפים ומתכננים את צעדיהם לעתיד. הפגישה הפעם הייתה אצל ריבקי ליובין שבשל כתב ידה היפה הייתה מסכמת את הישיבות ומתארת את ההתרחשויות. הישיבה עסקה בעניינים רגילים, גניבות מצד הצעירים החיים העיר הגדולה, התקדמותו של מפעל המים והחפירות של הבאר, מזיקים על העלים של השזיף ועוד. אז הגיע תורו של סבי. מכאן אני מעתיק בדיוק את המתואר בכתב ידה העדין של ריבקי: 'עכשיו תורו של אהרון. (זה מוזר, אני לא זוכרת את הקול שלו) הוא מניח על השולחן מגש שיש עליו ערמות קטנות שנראות כמו...של כלב. אהרון: "זה גידול חדש שאני חוקר. זו פטרייה מנפאל ונאמר עליה שהיא נותנת הרבה כוח ומרץ. תטעמו". אף אחד לא ממש רוצה לטעום את זה. (בטח לא אני) עליזה מרגולין: "אתה השתגעת, זה בכלל לא נראה כמו משהוא שאוכלים, אתה אכלת"?אהרון: "לא" יעקב ליובין: "בואו נסה, מה יכול להיות, לא נמות מזה, אני ראשון" (איזה אמיץ יעקב שלי) לוקח בכפית את אחת הערמות ובולע. "זה מגעיל יותר ממה שזה נראה". הוא שותה מים "לא נורא, לא מתים. באמת אני מרגיש חזק, בחיי" אהרון: "עכשיו אני" בולע וכמעט מקיא אבל מתגבר. טוב אין ברירה, כולם יבלעו בסוף (אני מפסיקה רגע לכתוב בשביל לבלוע, סליחה)(חזרתי והנה תקציר של מה שלא כתבתי) כולם בלעו את הגועל הזה, אני לא מאמינה. אבל האמת שאחרי שעובר הטעם האיום אז יש לי תחושה מאד נעימה בגוף וגם חם לי. (אני חייבת להוריד חולצה, רק רגע) עוד כמה חברים סובלים מחום. הנה גם חוה מורידה חולצה, ויוכבת נחמנסקי. אין ליוכבת כלום מתחת לחולצה, אני לא מאמינה. גם לי אין. רק רגע, מה קורה כאן. כל הבחורים כבר הורידו הכול. אלוהים אדירים. אני: "חברים, אנחנו בישיבה, בואו נמשיך" (קשה לי קצת לדבר) ורדינה צבי: "יש לי רעיון. אני מציעה מין חופשי בין כולנו כאן, מה דעתכם"? לי זה נשמע מצוין. כולם הצביעו בעד, כולם. אפילו עליזה שמעולם לא הייתה בעד כלום. אוי. יעקב שלי מחבק את יוכבת. אני גם רוצה, מפסיקה לכתוב...

למחרת נאספו כולם מבוישים ליד הערוגות של הפלא הנפאלי והחליטו בצעד מרשים של גילוי אחריות התיישבותית שאהרון יחלק את המנה היומית שלהם רק אחרי יום העבודה. אז התפזרו כולם, חזקים ונמרצים, איש, איש לעבודתו. ובשקוע השמש היו מתקלחים, לובשים את המינימום ההכרחי ומגיעים לסבא. סבא היה מחלק את הפטרייה והחגיגה החלה. ילדים רבים נולדו ואיש לא ידע מי אביהם הביולוגי. בכל פעם שכמה נשים ילדו בתאריכים סמוכים, היו מערבבים את התינוקות ומחלקים אותם בין היולדות באופן אקראי. נוצר מצב בו לגבי חלק גדול מהילדים לא ידעו מי האב ומי האם. החבורה הזו הייתה שקועה לגמרי בטריפ שלה ולא עקבה מקרוב אחרי הדור הבא שבתורו הצטרף לאורגיה המקובלת הזו. וכך באו אח על אחותו, בן על אמו והחגיגה לא נגמרת. עכשיו אני, כבר דור שלישי...

דרג את התוכן: