כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    תזכורת מוזיקלית נפלאה לגזענות אלימה

    11 תגובות   יום שישי , 19/12/08, 14:29

    בילי הולידיי הגדולה מכולם

    .

    ומתחתיה ניאה בת 4, הדור הבא, מקווה שאינה מבינה בדיוק את המילים

     

    על מחנות הריכוז הראשונים במאה ה-20 - הרג שיטתי ומעט על גזענות

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=782988

     

    .

    סרטון של Daniel Weidlein

    על השיר הזה כצורת מחאה חברתית ועל היוצרים והיצירה - זכה במקום רביעי ביום ההיסטוריה הלאומית האמריקאית 2006

    http://www.youtube.com/watch?v=isU_OjY94NY

    .

     

     

    ולמי שרוצה לראות את ניאה מדהימה בשירת סלסה 

    וכבר זזה נפלא בגיל 6

    http://www.youtube.com/watch?v=5eFE4FQDEf4&feature=channel_page

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/12/08 18:30:

      צטט: רונתי 2008-12-21 13:01:42

      ילדים כוכבים עושה לי ברררר.

       

      היא לא נראית לי ילדה כוכבת, מה שבטוח זה שהיא נולדה עם זה

        21/12/08 13:01:
      ילדים כוכבים עושה לי ברררר.
        21/12/08 10:35:

      ג'י והמלך שטות - דיון מרתק. בלי הנסיון האישי של המלך בקולג' ההוא, לא היינו מגיעים להצגה האניגמטית של הדברים.

        20/12/08 02:32:

      צטט: המלך שטותשנחהמון 2008-12-19 19:40:22

      אני יותר ממסכים. רוצה רק להוסיף שבעיניי יש הבדל עצום בין גזענות חוקית ומובנית לבין אוכלוסיה שתרבות העוני בה מנצחת כל ניסיון לעזרה.

      יש לי ניסיון אישי בעיניין, למדתי באוניברסיטה בארצות הברית. בזמן הלימודים לתואר השני שלי קיבלתי עבודה ללמד בקולג' בברוקלין שרובו שחור. היו להם משאבים תקציביים שבאוניברסיטה  שלי יכולנו רק לחלום עליהם, מעבדות מיחשוב חדשות , פרוייקטים משולבים עם NASA שיעורי תיגבור , שכ לימוד 0 וכו.

      למרבה הפלא הכיתות היו ריקות , בחוץ על הברזלים היו יושבים מאות אלפי הכושים וההיספנים ולא עושים דבר. כמובן שהיו יוצאים מהכלל, אבל מעטים.

       מה רוצה לומר? יש נקודה שבה העוול ההיסטורי הוא עובדה אבל מתחילה אחריות הפרט על החיים שלו , הגבלות אפורים אבל חייבים לשים אותם. אני רוצה להשליך את מה שכתבתי למעלה גם על מצב הערבים במדינה ומצבם של הפלסטינים.

      דעתי הצנועה.

       

      אחריות הפרט היא דבר מורכב

      ובמידה רבה היא חלק מהמוסר הפרוטסטנטי (הצבוע למדי) וחלק מהשיטה הקפיטליסטית שאנחנו חלק ממנה ומהאמונה כי התמדה ועבודה קשה היא הדרך, ושהצלחה (כלכלית, חברתית, הישגית) היא התמורה שמצביעה על איכות ודרך ומאמץ בעולם הזה (בלי לחכות לעולם הבא).

      נחשלות כתרבות אינה חוסר אמצעים דווקא (אם כי זה לרוב קשור) אלא חוסר תכנון ולימוד כיצד לכלכל את הצעדים כדי להגיע להשגת מטרות. לתת בשלב מאוחר מדי אמצעים זה כמו לספק מסרק זהב למי שכבר התקרח או אגוזים למי שכבר איבד את השיניים. צריך להתערב הרבה קודם. כשאתה חלק מתרבות נגד לא יעזור שהממסד מביא לך (עלי תאנה של) מיכשור פנטסטי, את השינוי יש לעשות ברבדים הרבה יותר עמוקים ובשלבים מוקדמים יותר. כשההורים לא מלמדים כישורי חיים כי גם אותם איש לא הדריך זה לא כל כך פשוט לשנות את זה בשעות מעטות בלימודים במוסד שאיש לא רוצה להגיע אליו ומגיעים אליו מאוחר מדי.

      יש מעטים שיש בהם מוטיבציה פנימית, הבנה ואולי הורים מטפחים יותר שיכולים ללכת נגד תת התרבות לה הם שייכים ולרכוש השכלה ולהיעזר כדי לצאת משם. עבור הרוב העדרי הדרך היא התנגדות קולית ושימת זין.

      וכן, אנחנו רואים את זה גם בתרבות העוני ובקבוצות מיעוטים אצלנו, כמו בכל מקום. צריך להתחיל מהאמהות וחשוב להבין שנחשלות ועוני רב דוריים אינם דבר שמשנים כל כך בקלות. וכשמדובר על אוכלוסייה של צאצאי עבדים עניים מאד שסבלו השפלות ואפלייה זה באמת לא פשוט. כנ"ל פה עם המיעוטים המופלים לרעה, עם העניים והמקופחים דור שלישי ורביעי. עוני אינו כלכלי בלבד, עוני הוא בעיקר תרבות.

       

       

       

        19/12/08 20:35:

      בזכותך החכמתי

      אני יותר ממסכים. רוצה רק להוסיף שבעיניי יש הבדל עצום בין גזענות חוקית ומובנית לבין אוכלוסיה שתרבות העוני בה מנצחת כל ניסיון לעזרה.

      יש לי ניסיון אישי בעיניין, למדתי באוניברסיטה בארצות הברית. בזמן הלימודים לתואר השני שלי קיבלתי עבודה ללמד בקולג' בברוקלין שרובו שחור. היו להם משאבים תקציביים שבאוניברסיטה  שלי יכולנו רק לחלום עליהם, מעבדות מיחשוב חדשות , פרוייקטים משולבים עם NASA שיעורי תיגבור , שכ לימוד 0 וכו.

      למרבה הפלא הכיתות היו ריקות , בחוץ על הברזלים היו יושבים מאות אלפי הכושים וההיספנים ולא עושים דבר. כמובן שהיו יוצאים מהכלל, אבל מעטים.

       מה רוצה לומר? יש נקודה שבה העוול ההיסטורי הוא עובדה אבל מתחילה אחריות הפרט על החיים שלו , הגבלות אפורים אבל חייבים לשים אותם. אני רוצה להשליך את מה שכתבתי למעלה גם על מצב הערבים במדינה ומצבם של הפלסטינים.

      דעתי הצנועה.

        19/12/08 19:23:


      אכן, עשינו במערב כברת דרך אמנם, אולם מצבם של השחורים בארה"ב היום גרוע יותר מאשר בשנות ה- 70, ואם איני טועה בחלק מהמדדים גם יחסית לשנות ה- 50 (בממוצע), מבחינת הכנסה (יחסית), שיעורי תמותה, פשיעה וכליאה (ובעקבות זאת איבוד זכות בחירה), תמותת תינוקות וכן הלאה

      גזענות היא מאד טריקית וכאשר היא סמויה ומתחבאת תחת שוויון זכויות היא עוד יותר חמקמקה

      אובמה נפלא ומלהיב אולם הוא ממש לא דוגמא לשחור שפרץ את המחסומים והגיע מקיפוח

       


      :)

      החיוך רק בגלל שבדיוק היום שמעתי דיסק שלם שלה שלא הקשבתי לו 20 שנה ואת strange frute העברתי כי הוא היה דיכאוני מדי , ובסוף הקשבתי לו פעמיים אצלך.

       

      עם אמריקה של אובמה כנשיא בטח יהיו לה יותר הזדמניות מלסבתא שלה. 

        19/12/08 15:21:

      וזה רק מלמד אותנו שוב ושוב שכישרון אינו ניתן ללמידה זה מולד,

      גם אני פוגשת ילדים כמו ניאה ונשארת נפעמת כל פעם מאותו ניצוץ האלוהי

      שהם ירשו :)

      תודה על הפוסט

       

        19/12/08 15:06:


      ניאה הקטנה איך שכחתי אותה.

      זאת הקטנה גדולה תהיה, שווה לעקוב.

        19/12/08 15:03:


      בילי הולידיי ללא ספק מהגדולות בג'אז.

      עידן הג'אז  והבלוז נולד באחת מהתקופות החשוכות בתולדות ארה"ב ההפרדה הגזעית.

      כל גדולי הז'אנר עזבו את ארה"ב לטובת פריז ופרחו שם,

      מדובר בשנות ה-30, 40, 50 עד  סוף שנות השישים.

      הפריחה המאוחרת שלהם בארה"ב החלה בהשפעת הג'אז והבלוז באנגליה.

      אמנים כגון קלפטון עם להקת "ציפורי החצר" ואח"כ "הקצפת",  "האבנים המתגלגלות", "פינק פלויד", "ג'נסיס", "אמרסון לייק ופאלמר" ועוד רבים וטובים.