קישור לפרק א':  http://cafe.themarker.com/view.php?t=787610

כל הילדים ידעו משהו על הפטרייה והיו ששיקרו שאכלו ממנה. אבל זה היה שטויות. אני ידעתי שאף ילד לא טעם. סבא אהרון, לא רק שלא נתן לי לטעום, אלא אפילו הכחיש שהייתה אי פעם פטרייה.

והימים תמימים עדיין. בדרכים הבתוליות של הכפר רבים יותר העגלות והחמורים מה'אוטומבילים' הרעשניים ואנחנו, הילדים, מדלגים לנו ברגליים יחפות על הגללים המעוכים של החמורים כי הכביש חם מידי והשאריות של החמור נעימות לרגל. יש לנו מקומות סודיים ואחד החזקים שבהם הייתה מערה שנחפרה בתוך שיח לנטנה ענק וקוצני במיוחד. אחד מצעירי החבורה, שקרן פתולוגי, שכינויו היה 'הדחפור' היה מסתער על השיח הקוצני ודוחק את ענפיו הדוקרים בגופו השמן. כך הייתה נוצרת מערה קטנה וחבויה היטב שהכניסה עליה התאפשרה בזחילה בלבד. אני, שהייתי המנהיג של הרחוב, הייתי מגיע כשהמקום כבר היה מרופד ונוח.אז אני שוכב לי על הבטן ומסתכל על העולם המופלא של החי והצומח הקטנים. והנה עולה מחור באדמה נמלה, דבר כזה עוד לא ראיתי, ענקית. איך להסביר, יותר בגודל של סרטן או עקרב, אבל נמלה על פי מבנה הגוף והחריצות. והמוטציה הנמלית הזו גוררת אחריה משהו בגודל של תפוז! כן. אתם קולטים איזה נמלה זו הייתה. די בחשש, עם מקל שפיצי ניסיתי לקחת לה את משאה, אבל הנבלה לא מוותרת. כמו כלב שמחזיק מקל בפה. מנערת את הראש מצד לצד ואם דמיונות ילדות לא מבלבלים אותי אז הנמלה הזו גם נהמה איזה נהמה גרונית ומאיימת. בסוף הצלחתי לגרש אותה עם הלהבה של ה'זיפו' שגנבתי לדוד שלי, דוד קוטי היקר. על קצה המקל הייתה תלויה פטרייה בשרנית, אפורה ורדרדה, עם ריח חריף מאד. מיד ידעתי במה המדובר ולפני שיכולתי לעכל את גודל הרגע והגילוי, פשוט דחפתי אותה לפה והתחלתי ללעוס. לא יאמן. בשניה הראשונה רציתי להקיא, גועל מרוכז. אבל כמעט מיד התחלתי להרגיש חזק מאד, מאושר מאד וזקפה אדירה, שאינה מתאימה לבני שתים עשרה, מתחה את מכנסי ההתעמלות שלי. בלעתי הכל ויצאתי מהמערה. מה אני אגיד לכם, לקחתי מנה מופרזת. חזקה מכל הייתה הזקפה. בקושי ידעתי מה זה המטרד הזה. ותבינו, כל מה שלבשתי היו מכנסי התעמלות עם הגומי למעלה והנפנוף החופשי בשביל האוורור מלמטה. אי אפשר להסתיר. אבל מצד שני אני חייב לזוז. המשימה מתבהרת לי מעליה. אני הולך לבדוק האם באמת יש לו, ליהושוע מנדלבאום, מערכת איברים כפולה.אני זוכר את היום ההוא לפרטי פרטים. בכניסה לחצר ילדותי גדל לתפארת ברכיטון. על העץ הזה בנוי היה בית העץ שלי. שתי קומות, סולמות, מעקה והכל.  בגזע שלו היה נעוץ מסמר עשר ישן , חלוד ומכופף שהיינו נשרטים ממנו בטיפוס. אף אחד לא ידע לספר מי נעץ אותו ולמה. הסברה הייתה שסבא אהרון היה קושר למסמר הזה את 'המלט' מלך החמורים. אף אחד גם לא הצליח לשלוף את המסמר הזה, אפילו עם פטיש תפסנים ולום. תפסתי את המסמר עם אצבע אחת, אצבע אחת. שלפתי אותו כמו חמאה, שום התנגדות. כשהמסמר נחלץ מהעץ נשמעה שריקה קלה ודקה של רוח שבקעה מהחור. יצאה לו הנשמה. נשארתי לעמוד במקום, בלי לזוז, נפעם מצד אחד מהכוח ומצד שני, לא מתפלא בכלל. גם המטר העדין של עלי העץ הירוקים לא נראה לי מוזר. במשך דקות ארוכות נשרו מהברכיטון כל העלים. העץ, שהוא ירוק עד, כמו שאומרים, נשאר קרח והאדמה סביבי כוסתה בשכבה עבה, רכה וירוקה. הזעתי והזעה יצרה דוגמאות מצוירות מהאבק, החול והעלים על גופי. יצאתי לרחוב. השכנה ממול, יוכבת נחמונסקי, עמדה ונעצה בי מבט מוזר. "מה עשית"? "הוצאתי את המסמר" הראיתי  לה את המסמר שהיה עדיין מושחל סביב אצבעי. יוכבת היא הספרנית של הכפר. היא מאד שמנה  ודומה לינשוף. הכל נפול אצלה, הלחיים, כריות העיניים, הסנטר המשולש. החזה גולש על הבטן שגולשת אף היא מטה, חוץ מהשיער שלה שאסוף בפקעת עגולה וניצב זקוף מעל פני הירח שלה. "זה נראה לך טבעי מה שקרה עם העץ"? "הכל טבעי, יוכבת, והכל הוא בר חלוף. גם העצים. הזמן של העץ הזה נגמר" "ראיתי כבר עצים מתים, זה אף פעם לא קרה כל כך מהר, אף פעם". היא נראתה מאד מבוהלת והכתמים שלה בבתי השחי גדלו משניה לשניה. פחדתי שהיא תטבע. כמו לחזק את טענתה נשבר פתאום, ברעש גדול, ענף בעץ, מאחורי. "זה מאד מוזר. אולי לא כדאי לך להסתובב עכשיו. גם הקול שלך שונה מהרגיל וגם התוכן. לא שמעתי אותך אומר 'בר חלוף' לפני כן". הרגשתי עקצוצים בצוואר וגלגלתי את הראש כמה פעמים. "יוכבת, אולי באמת כדאי שתיכנסי הביתה. זה לא יום רגיל, כמו שראית. זה יום של דברים מוזרים".

המשכתי ללכת. בכל החצרות עמדו הזקנות של הכפר. רק הזקנות, לא זקנים, לא צעירים או צעירות ולא ילדים. רק הזקנות. הגברת עליזה מרגולין, ירקה על הרצפה שעברתי ומיהרה להיבלע בביתה הלבן. בחצר של עליזה לא גדל כלום. אפילו לא סרפדים. בין המשקים בכפר הולדתי יש שורות של ברושים המסמנים את הגבולות. הברושים בגבולות של משפחת מרגולין הם הכי עלובים בכפר, חולים למראה. המעט חיים שיש בהם נובעים מהשורשים שבחצרות הסמוכות. הצד הפונה למגרש של מרגולין קירח ונבול. הגברות מלבסקי וליובין גם הן פנו אלי בדברים אבל רק ראיתי את תנועות השפתיים שלהן וקולן לא נשמע.אחרי מלבסקי עמדה ורדינה צבי. הגינה שלה הכי מתוקתקת בכפר, פורחת, גרופה והכל. בבית שלה יש ארובה המעלה תמיד עשן בניחוח עוגיות. ואחריה גליה דובב, שהיא יותר שמנה מיהודית. כל הזקנות, ללא תיאום מוקדם, יצאו מהחצרות והחלו הולכות אחרי כמו עדר אווזות שמנות אחרי החלילן.אליהן הצטרפו גם טובה נתניהו, בלה בראון, בלה יוספזון, והגברות נבוקוב ושמיר. הגברת שמיר הייתה אישתו של אבימלך, ראש המועצה. הסתובבתי, וחבורת הבנות נעצרה במבוכה. "מה קורה לכן, אין לכן מה לעשות"? אף אחת לא ענתה כי אף אחת לא ידעה להסביר מה קורה איתן ולמה. "לכו הביתה". הן הסתובבו והלכו, בלי לדבר אחת עם השנייה. כולן היו מדור המייסדים, כולן בודאי אכלו מהפטרייה. אולי הן מרגישות משהו. איזבלה עין ישבה על הכסא שלה בכניסה לביתה. כל בוקר היו מוציאים אותה עם הכסא ומכניסים בערב. היא לא הלכה אחרי כי היא לא יכלה ללכת אבל היא נופפה במחבט הזבובים שלה וצווחה "אוי, אוי, אוי, הפעם הגזמת". גלים של ניתוק שטפו אותי. שמעתי את איזבלה עין והתנתקתי.