יום סיור בקורס למורי דרך
מיד אני ערה, אבל לגמרי. היום יום חמישי - יום סיור בקורס למורי דרך !
אני קופצת מהמיטה, טסה יחפה למטבח ותוך שניות מכונת הקפה כבר מחרחרת, אבל אני כבר לא שם. את מקלחת הבוקר הזה אפשר לתזמן על סטופר ותוך פחות מרבע שעה אני כבר בדרך לתחנת הרכבת, כוס הקפה ביד אחת והשנייה מתמרנת בין ההגה ולבין הצופר בנסיון נואש לגרום לרכב הזוחל לפני לתת גז. אותם הפרצופים הרדומים והמעוכים של "רכבת השחר" הזו מקבלים את פניי ושקט ברכבת לשם שינוי חוץ מנחירות קלות מסוף הקרון. אני מביטה מהחלון אל תוך החשכה ולאט לאט הבוקר עולה.
מגיעה לתל-אביב והעיר כבר ערה, אנשים באים והולכים על הרציפים, התחנה מתמלאת בנוסעים ויש כבר כמה באסטות פתוחות עם כל מיני שטויות שאף אחד לא ממש צריך. אני יוצאת מהתחנה וצועדת מהר לכיוון האוטובוס של הקורס שמחכה כבר.
מנחם הנהג עומד בצד עם מבט משועשע, נראה לי שהוא מתחיל לחבב אותנו. זהו כבר יום הסיור החמישי שהוא איתנו ואנחנו מפתחים מערכת יחסים !! שמוליק הרכז מברך אותי בבוקר טוב עליז וחייכני (עוד לא יצא לי לראות את האיש הזה במצב רוח לא טוב). אני עולה לאוטובוס.
פרדי כבר שם, שמר לי ת'מקום ליד החלון. עוד לא קרה פעם שהצלחתי להפתיע אותו ולהגיע לפניו. פרדי הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי בקורס הזה. בן אדם עם נשמה ענקית, עיניים טובות וצוחקות וגישה חיובית לחיים – וגם אלי. פרדי גדל כמוני בגרמניה ואנחנו נהנים לקשקש ולפטפט בגרמנית. חוץ מזה הוא מבשל בכלל לא רע ואנחנו מתחלקים במטעמים שכל אחד מביא איתו. החמינאדוס שלו הולכים נהדר עם הלחם שלי למשל. מאחר ופרדי יצא לפנסיה לפני כמה שנים יש לו בדיוק את מה שאין לי וזה זמן, המון זמן. והרבה ממנו הוא משקיע בקורס הזה, בהכנת דוחות הסיור וסיכומים של שיעורים. וכמובן שאני נהנית מעמל כפיו ואסירת תודה על כך מאד מאד.
תוך כמה דקות מגיעים כולם, חלקם מדדים ישנים אל מושבם ויש גם את אלה שכבר הספיקו לעשן כמה סיגריות בחוץ ולדסקס בפרטי פרטים את תכנית הסיור. אין מצב לאיחורים – בשש וחצי בול מנחם מ,ניע ואנחנו יוצאים לדרך. אם לא הגעת, אכלת אותה.
היום הכיוון הוא ירושלים –ליתר דיוק עיר דוד. את הסיור הזה מדריך בני, שכבר הדריך אותנו בשני ימי סיור קודמים ואני מבינה שהולך להיות לי יום לא קל. בני מנצל כל שנייה ויש לו חומר רב לכסות. "מהמקרו אל המיקרו" – זה המוטו שלו ומיד, אחרי שהוא מברכך אותנו בבוקר טוב הוא מתחיל בפול ספיד. את כל הדרך לירושלים הוא ממלא בפרטים שקשורים במה שאנחנו רואים בדרך עצמה כך שאני מוצאת את עצמי לסירוגין מסתכלת מהחלון שלי ואז מנסה לראות משהו דרך החלון של עמי שיושב מצידו השני של המעבר וסגר ת'וילון שלא תסנוור אותו השמש
בשורש עוצרים לעשות פיפי ולאכול ארוחת בוקר. אחד הדברים שאני לומדת בקורס הזה זה איך לרדת צ'יק צ'ק מהאוטובוס, לרוץ ראשונה לשירותים , להספיק לקנות קפה הפוך בדוכן ולבלוע את הכריך שהבאתי איתי וכל זה בפחות מעשר דקות. יש לציין שאני מתחילה להעריך כל דקה ודקה בחיי.
בארמון הנציב אנו עוצרים לתצפית. אני יורדת מהאוטובוס ומבינה שלא התלבשתי נכון ויום "חם מהרגיל" בתחזית מזג האוויר לא מתייחס לירושלים. שם זה עובד בכלל אחרת. אני קופאת מקור ולא ממש מצליחה להבחין בכל הגבעות והנחלים והבניינים עם האנטנות שבני מצביע עליהם וגם מתבלבלת קצת בין הכנסיות השונות, אבל את החומה של הר הבית ואת כיפת הסלע אני דווקא רואה בברור. ירושלים נראית לי יפה ומסתורית ואני מתרגשת לקראת האפשרות שסוף סוף אצליח להבין את העיר הזו ולהתמצא בה. יש לנו עוד לפחות 10 ימי סיור כאן בתכנית הלימודים !
אנחנו ממשיכים לכיוון עיר דוד למרכז המבקרים.כאן אנו מבלים את כל היום בין הממצאים הארכיאולוגים בניסיון להתחקות אחר ירושלים ומעלליהם של בני ישראל בתקופת בית ראשון ומנסים להבין את אחד האתרים המורכבים והמסובכים ביותר, עולים ויורדים במדרגות תלולות וצרות ,מציצים לתוך פיר עמוק, נדחפים בתוך מנהרה חשוכה ותעלה ארוכה ושומעים הרצאות על תיאוריות כאלה ואחרות של חוקרים וחוקרות מפורסמים יותר או פחות והשערות ותזות שונות ומשונות, על חפירות חוזרות ונשנות באתר ואני, ראשי סחרחר ונדמה לי שתאי המוח שלי כבר לא מצליחים לספוג אפילו פרור נוסף של מידע והשעה רק שתיים וחצי !
מעיר דוד אנו ממשיכים לרובע היהודי להפסקת צהריים. עשרים דקות שלמות אנו נהנים לנו ליד שער ציון , ובסיומם אנו נכנסים למרכז אריאל שהוא מרכז לתולדות ירושלים בימי בית ראשון. כאן אנו שומעים הרצאה קצרה מפי אחת האוצרות ולאחר מכן האורות כבים לקראת חזיון אור קולי חביב שהוכן במיוחד לתיירים שנביא לשם בעתיד.
את ההדרכה לאותו יום מסיים שמוליק הרכז שלנו בהרצאת ליד החלק העבה מתוך שרידי חומת העיר ובעוד הוא מתעכב ומסביר על סוג האבנים ועל תכנית הביצורים ועל מלחמות כאלה ואחרות אני מוקסמת משלוש ילדות , תושבות הרובע, שמשחקות בגומי ממש לידינו ואיך שהן מצליחות לקפוץ ולא להסתבך עם החצאיות הארוכות שלהן.
הגיע הזמן לחזור לתל-אביב ובתוך האוטובוס משתרר שקט. אני מזיזה את משענת המושב שלי אחורה כמה שאפשר עוצמת עיניים סוף סוף ונרדמת. |
. מדי פעם בני מבקש ממנחם להאט בכדי שנספיק לראות על מה הוא מדבר.