רוב הזמן אני עפה

רוב הזמן אני לא כאן

רוב הזמן בונה אני קיני

בעץ חדש ישן

בין ענפים וצמרת

בסבך ירוק עד

שם הרוח זורמת

וזורמים בו עליו

זורמים חלקיקי מים קטנטים

זורמים לי על הלחיים

כמו אז באותם הזמנים

כזורם כשלם

בתוך ועם

נושאים אותי המיים שהינני

ואם מורד

ואם סלע בדרך

אחבקהו מצדדיו

ובשקט בשקט

ללא משים

אתכוונן אני אליו

ואשקוט ואשתוק עצמי לדעת

עד יבואו עיתים

עד יחלוף הזמן

ויבוא ימים חדשים

ימים של חיבור מחדש

אולי שנה או שנתיים

אולי גילגול או גילגוליים

אבל מה באמת זה חשוב,

הרי חבל על הזמן ממזמן, לא?

ואלפי שנים של געגוע באו אל קיצם