
אולי הדאונים האלה הם מס לעבר הממש לא רחוק.
אולי תקופת ההתאהבות בפרוזאק התפוגגה. הרי הכל כימיקלים בסוף.
אולי זה מרחק הזמן מהתספורת האחרונה. וסימן לנחיצותה של הבאה. כן, צדדים נשיים.
אולי זאת הדרך היחידה הלא מודעת שלי לפרגן לעצמי קצת מנוחה מהעשייה האינסופית הלא ממלאת, ממחשבה אחר מחשבה. יותר השני. לפרגן לעצמי קצת מוות מיטתי.
אולי זה נחוץ בשביל תיקוני דרך נחוצים. אולי זה יוציא אותי מעוד קוקון פחות לחוץ ויותר ממוקד הנאה וכיף בחיים שלי.
אולי זה תחרויות העזה שהמיינד שלי עושה איתי כדי להראות לי שגם הנפילה הזאת לא תכריע את הבולדוג.
פאק, הדיבור הזה על עצמי בגוף שלישי עם שימוש בחיות מרגיש לי אובר-בובלילי. אני מרגיש שוב מלוכלך.
שקט לי עכשיו. שקט שלא הצלחתי להפעיל קודם בעיצומו של מחול הזנבות. שקט שכמו רגעי האושר והסיפוק המלאים (נגיד אחרי העבודה) מי יודע כמה זמן אצליח לאחוז בו.
|
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה