אני בת 43. גובהי 1.72 ואני שוקלת כיום כ-150 ק"ג. למזלי, הגובה, הגנטיקה (גזרה רוסית כזאת...) ומשהו נוסף, שכנראה קוראים לו נוכחות או כריזמה, הופכים אותי לשמנה שאי אפשר להתעלם ממנה, במובן החיובי של המלה :) התמזל מזלי ויש לי גם פנים נעימות ופעם הייתי ילדה יפה, אז מעולם לא הוטרדתי בבעיות מראה, גם כשהתחלתי להשמין בגלל אכילה לא מאוזנת. לא שהאמנתי לכל מי שדיבר על מראי או שהבנתי בכלל מה זה יופי או משקל סביר, אבל תמיד הייתי סבירה לטעמי, גם כשהייתי גדולה מאד ודי סקסית. רק לא הבנתי את זה. אמי הפוריטנית די כיסחה לי את הביטחון העצמי שלי. טרגי במיוחד משום שהייתה רופאה. אבל היו לה בעיות משלה עם עצמה, וזה הועבר אליי. בקיצור, לא אהבתי להיות אשה. לחלוטין. למזלי, תמיד אהבתי פעילות גופנית: צעידות ממושכות, התעמלות, יוגה, טאי צ'י, קוצים בתחת. בקיצור - זזתי. אז נראיתי פחות כבדה גם כשהייתי שמנה ולא רק "מלאה". אמנם עברתי כמה תקיפות מיניות בחיי, כמו ילדות רבות אחרות, אבל מעולם לא אונס ומכיוון שהייתי גדולה וחזקה תמיד חילצתי את עצמי מהלפיתות האלה. מה שכן, לא היה לי עם מי לדבר על זה בגלל מורכבות היחסים עם אמא שלי. אפשר לומר שגידלתי את עצמי לבד ותמיד דאגתי, כבכורה, לאחרים ולא לי. אז גם לא אהבתי את עצמי מספיק כדי להפנות מבט פנימה ולפרגן לעצמי נשיות. אמי תמיד האשימה אותי במשקלי, למותר לציין שעשתה זאת בצורה משפילה גם לעיני אחרים. תמיד אמרה לי: "את יפה. רק תרדי עוד חמישה קילו". ואני אף פעם לא הבנתי כמה זה בדיוק חמישה קילו וכמובן שגם לא שמעתי את החלק הראשון של המשפט. בגדים שתפרתי לי אז עלו עליי שנים רבות אחר כך, כשהשמנתי עד מאד, ועוד היו מרווחים למדי. אני לא יודעת מה גורם לאמהות להתאכזר כל כך לבנותיהן. אני יכולה לנחש שזאת הקנאה ביופיין, נעוריהן, משהו שהן רואות בנו שאנחנו טרם התוודענו אליו והן כבר דואגות להזהיר אותנו מפניו. יש אמהות שהפנימו דיכוי והעבירות אותו הלאה, מכל מיני סיבות. או שאין להן דרך אחרת. או שכך הן באמת מאמינות שצריך לנהוג. כך או כך, התוצאה מחרידה. |