השבוע החל בהקלה כלשהי לאחר הטראומה של חוסר יכולת לרוץ על ברך ימין הכאובה ביום ששי, יום לאחר חצי מרתון בית שאן. בששי לפנות בוקר שמתי פעמיי למסיבה, רקדתי 5 שעות ולא כאב לי כלום, ריחפתי לי בגובה של כמה מטרים בין העצים ומצב רוחי היה נפלא. השבוע עבר בטלטלות שבין הופעת כאבים והיעלמותם, אימונים קלים לנסיון שלוו בכאבים קלים ולסירוגין דיוושים על אופניים במכון הכושר, אינספור התייעצויות עם רופאים, פיזיותרפיסט, המאמן וחברים, כאשר בשבת מתוכננת הריצה המסכמת לפני המרתון- 40 ק"מ (פעם שניה).

ביום רביעי הצטרפה לחגיגה הצטננות קלה שלי. ביום חמישי כבר הייתי מצוננת להפליא, כולל אף וגרון, אבל לא ויתרתי על שעה אופניים (ולא ריצה- כדי לשמור את הברך לשבת...).

בששי בבוקר איבדתי את הקול ומי שהתעקש לשוחח איתי קיבל גירסה נשית עלובה של רוד סטיוארט ביום רע שלו. ויתרתי על תכניות השחיה שלי לאותו יום וקיויתי לטוב כשאני נוטלת כמעט כל תרופה שמתיימרת להקל על הסימפטומים, במקביל לתרופה האנטי דלקתית שהתחלתי לקחת בהמלצת האורטופד. והיום, שבת בבוקר, התייצבתי צרודה ומנוזלת כהוגן בחוף דדו לריצה המסכמת. יצאנו לדרך בקבוצה קטנה, המאמן מלווה ברכב ומחלק לנו משקה איזוטוני, הקצב היה מהיר מזה של הריצה הקודמת והתחושה היתה נהדרת, אם נתעלם מתזמורת קינוחי האף שלי שליוותה את הקבוצה לאורך כל הדרך. אחרי 5 ק"מ התחילה הברך לשלוח לי דרישות שלום קלות. ביקשתי ממנה לשתוק. הכאבים הלכו והתגברו, הופיעו ונעלמו לסירוגין, והחלו להגיע לעוצמות ששחררו ממנו צעקות בלתי נשלטות. לאחר 18 ק"מ עצרתי ליד המאמן, אמרתי לו שזה לא ילך, הכאב חד וחריף מכדי שאמשיך לרוץ. הוא הציע שאנסה להגיע לפחות לנקודת הסיבוב, עוד 2 ק"מ. ניסיתי. הכאב הפך בלתי נסבל. עברתי להליכה וכך המשכתי עוד כק"מ אחד, צועדת על שולי הכביש, בוכה כמו ילדה קטנה, כל התיסכול יצא בדמעות וביללות צרודות (טוב, כשעברו לידי רוכבי אופניים השתתקתי. פדיחה...). המאמן אסף אותי ברכבו והסיע אותי חזרה לחוף, שם המתין לי הרכב ובו גם הפחמימות הטובות שהבאתי לצורך חגיגות הריצה המסכמת- עוגת שוקולד מושחתת ולביבות בטטה אפויות מעשה ידיי להתפאר. המתנתי לשאר שיגיעו, במצב רוח שפוף ובתסכול עמוק.

הכאבים התגברו בשעות האחרונות וסיכמתי עם המאמן שממחר אני בבריכה- שחיה ואקווה ג'וגינג. לטענתו אני כבר מזמן מוכנה למרתון, והימנעות מריצה במשך כמה ימים או אפילו יותר מכך לא תפריע לי לסיים מרתון בפחות מארבע שעות. עד כה הצפי, אלמלא הפציעה, עמד על 3:40 שעות לפי תוצאות חצי מרתון ולפי ריצת 40 ק"מ הקודמת. כעת נטרפו הקלפים. הכנה של חודשים ארוכים עלולה לרדת לטימיון, הכל בשל ברך בוגדנית.