מאחורי המסך שירד לאיטו יכולתי לשמוע את רעם מחיאות הכפיים, שהלך וגבר. הלך וגבר. יצאתי לקידה כבר פעמיים, אך התשואות לא פסקו. "ראובנה! צאי אליהם שוב!", שמעתי את קריאת הבמאי משמאלי. יישרתי את כובע הלבד האדום ששיער ארוך, שחור היה תפור בתוכו, תיקנתי את השפתון האדום על שפתיי, ויצאתי, כשאני קדה בחן, ומפזרת חיוכים לכל עבר. עוד הצגה הסתיימה. כעת צריך לשוב אל ההצגה האחרת....
בפרטיות חדר ההלבשה שלי יכולתי להיאנח סוף סוף לרווחה, כשהסרתי את הכובע מראשי וגיליתי את שיערי הקצוץ. תלשתי את השמלה מעליי, את החזה המלאכותי, את גרבי הניילון. השלכתי את נעלי העקב הארורות לפינת החדר, הסרתי את האיפור הכבד מעל פני , וגיליתי את הזיפים הקצרצרים שצמחו, השד יודע מתי, הרי רק הבוקר התגלחתי בקפדנות! כן, מי היה מאמין שראובנה הלוהטת על הבמה היא בעצם........גבר!
יש משפט בצרפתית – cherchez la femme (חפש את האישה). גם בסיפור שלי יש אישה....דסיקה . דסיקה הלוהטת, הקנטרנית, שחיוכה המלגלג גרם לי להופיע לאודישן להצגה "הליצנית הבוכה", ולהיבחן לתפקיד הנשי הראשי, כשאני מציג את עצמי בשם "ראובנה מור", עם המלצות מזויפות ביד אמן מתיאטרון באר שבע . הכול עבר בשלום. איש לא גילה שמאחורי ראובנה ארוכת השיער מסתתר השחקן הכי מוכשר של תיאטרון "העיר", התיאטרון הקטן הכי מצליח בתל אביב, שבו נבחרתי לגלם את כל התפקידים הראשיים. הגבריים, כמובן. היה לי עדר של מעריצות מזילות ריר, שנשאו את תמונתי בארנק, ובה אני מחייך מלוא פי צחור השיניים, כשתלתלי השחורים צונחים על אפי. רק דסיקה סירבה להיות אחת מהעדר שלי...
זקופה כמלכה מן האגדות נהנתה ממעמדה כגברת הראשונה של התיאטרון הלאומי. היא שיחקה את אופליה ב"המלט", את אנה קרנינה של טולסטוי, את האם ב"כולם היו בני" של מילר, ועוד. האישה היחידה שהבעירה אש בעורקיי, גם במילות הבוז שזרקה לעברי: "אתה לא שחקן....אתה פתטי...הדמויות שלך שטוחות, חסרות עומק, ומשקפות אותך...", אלה היו מקצת מן "המחמאות" שהעניקה לי. אבל דבר לא ריפה את ידיי. נשבעתי להשיג את האישה הזאת ויהי מה! ואז עלתה במוחי התוכנית לגנוב ממנה את התפקיד הראשי בתיאטרון שלה....
חשבתי לעצמי שרק כשאגלם דמות שלא נתפס כלל שאוכל לגלם – תפקיד ראשי של אישה – תשנה דסיקה את דעתה עלי כשחקן, ומי יודע, עם ההערכה המקצועית, אולי גם תבוא האהבה, שאליה כה נכספתי.... וכך, לילה אחר לילה סבלתי בדממה את שני כדורי הסיליקון של "חזי המפואר", את ההליכה המזוויעה על נעלי עקב בניסיונות נואשים לא ליפול, את קולי הצייצני שאימץ את מיתרי גרוני עד כדי פלצות...הכול בשביל דסיקה. ואילו היא – מבטי השינאה שנעצה בי בעוברי לחדר ההלבשה, רק הגבירו את עליצותי על שנפלה בפח כל כך בקלות...
אהבתי את רגעי השקט לאחר ההצגה, יושב עירום על כיסאי, סיגריה ביד, ובעיניים עצומות מפנטז על דסיקה הישנה לצדי במיטה, כשרגליה הארוכות, הנפלאות, כרוכות סביבי...הדפיקה על הדלת תפסה אותי בלתי מוכן. "לא להיכנס, אני לא לבושה!", צווחתי בקול הצייצני, אך ידי שנשלחה אל החלוק קפאה במקומה, כשהדלת נפתחה בסערה ולפניי עמד מושא חלומותיי, דסיקה....
בדממת התדהמה שהשתררה בחדר, קלטה דסיקה בזריזות של שחקנית מנוסה את הסיטואציה. עיניה הפעורות בהפתעה סרקו את כל איבריי , ואני מתכוון לכל איבריי...ואת פניי הגלויים מאיפור , שאינם מסתירים עוד את זהותי. כשחזר אליה הדיבור, אמרה בשקט: "ראובן מאור, אתה שחקן גדול!". הצמדתי את עיניי, אותן עיניים שמעריצותיי כינו "מהפנטות", לעיניה, ואמרתי בקול הכי גברי שלי: "דסיקה, עשיתי זאת כדי שתכירי אותי באמת...כדי שתעריכי אותי.... אני ..." אך המונולוג המשובח שלי נקטע בדמי ימיו, כשדסיקה התקרבה אליי, ושמה את ידה על פי. "ששששש....", לחשה. אתה מפריע לי להכיר אותך מקרוב...."
|