רוב הזמן אני מסתובב עם התחושה המגאלומנית שאני אצליח לנסח אותה ואין בילתה.

אבל אם היא לא קיימת אז בשביל מה הדחף הזה לקרוא כמה ספרים שאצליח ולגבש מתוכם סינתזה ללא פגמים של הנכון.

אני בכל זאת חושב שישנה אמת אחת. אבל אמת שהיא כמו המשפט המסכם בתרגיל לוגיקה לכל מיני הנחות אקסיומטיות שפשוט בעזרת לוגיקה פשוטה מנסחים אותו מהן.

אבל כשאני מפשיט גם את האקסיומות ממשמעותן אני מרגיש ריק ועירום.

כל אחד זקוק לדרייב. או לפחות לאשלייה של דרייב.

כשאני מסיים לבוז בליבי לכל המכורים לקריירה, פרסום או כסף או לכולם או לאחרים הקולות שישר בודקים בציציותיי כדי בלצע לי את מבחן היושר האינטלקטואלי התמידי מטביעים אותי ברלטוויזם המוחלט.

ואז גם השאיפות המגאלומניות של אגו-טריפ הפילנטרופיה מקבלות טעם תפל וטפל של תודעה של ניהליסט מתחיל.

אבל זה קרון רכבת שאני נתלה עליו מבחירה מודעת.

פליטי דיכאון שכמותי לא יכולים להרשות לעצמם פערים בין-כיסאתיים זמניים של בלבול חסר כיוון , מטרה ותכלית.

בשבילי הדרך לחלומות גדולים היא הסיבה לקום בבוקר באמצעות הריגוש שבכך שמפמפם אותי מדי פעם בפעם.

את הדחף הכפייתי לפתור מייד כל דיסוננס אקזיסטנציאליסטי יהיה נכון לדחוף כרגע הצידה.

בסופו של דבר מדברים כאלה בנוי ההבדל בין טמעות אינטלקטואליסטית מכבה לתבונת חיים בסיסית , גרעינית ממנה נהנים המאושרים באמת. (מאושרים בסוף הדרך)