הוא עצר את הנהיגה המטורפת בתוך הראש שלי. כנראה שרק ככה אני מסוגל להרשות את זה לעצמי.

הוא הוריד משמעותית את הלחץ בתוך הבטן.

והוא הוסיף עוד נדבך לביטחון במוצקות שנבנית לה בתוכי. לתחושה שאני אקום מחדש בבוקר.

אני כל הזמן שב ונזכר בסיפור הילדים על החתיכה החסרה. ועל כל האנלוגיות שטמונות בזה ועל עם מה אני מסכים ועם מה ולא ומתי.

אני אישית מרוויח המון מימי כיפור מכל הגוונים האלה. בקשר ללהמליץ לאחרים אני כבר לא יודע. זה טעם מאוד אישי שלי.

אני יודע שטוב לחטוף איזו כאפה ממישהו בגודל שלך או חזק ממך כשאתה באגו-טריפ מניאקי לאחרים.

שזה טוב שיש משהו שעוצר את הנהיגה המטורפת בתוך הראש שלך. שגם אין לה מספיק יעד. או שיותר חסר לה עידון וכוונון.

וזה מוביל לדילמה האידאית הקשה לפיצוח בין הבחירה באושר מושלם שאינו תלוי בדבר לבין הרעב שתמיד יקנן וידחף.

נו והנה אני שוב חוזר אל התהיה שאך בפוסט הקודם הצהרתי על דחיקתה המודעת ברוב פאר והדר. קשה לי להתאפק אני.

אבל בכל זאת, אם כל מיני טיוהרים ודומיו מדברים כל הזמן על עיקרון הבסיס הבודהיטסי של סבל=אשליה + אני=אשליה מה הם מציעים מלבד להיות אותו קבצן הודי בלוי סחבות ושאיפות שחיוך בלתי נמחק מרוח על פרצופו. או ברסלב מקפץ. או חב"דניק משיחי.

ו-, אני מצהיר מראש שזה בא מידיעה והתעמקות שטחיים לחלוטין בכתביהם והגותם, מדוע הם בעצמם לא מיישמים אותם רעיונות ולא מתמסרים לפאסיביות המושלמת החכמה מכל אשלייה של סבל.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C_%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F

http://simania.co.il/bookimages/loadJpg.php?imageName=covers1/10912.jpg