הנה אנחנו באוטו, חוצות עוד צומת... וטבריה שוממה. נדמה כי איש אינו באמת נמצא שם, למרות שאם לרגע תשאלו את אנשי מלונות פתאל, הם יאמרו לכם שהמלון בתפוסה מלאה.

אני אוחזת בהגה, המוסיקה בפול ווליום. בומת עוצרת אותנו אמא, מושיטה לנו את ידה ומגישה סרט צהוב ומדבקה. גלעד שליט חי. אחוזת התרגשות, כמו שרק אמא יכולה להיות, ועם מעט לחלוחית בעין, אני עוצרת את הפוקוס, תולה את הסרט על המראה הימנית וממשיכה הלאה הביתה. לשבוע חדש שאוטוטו מתחיל.

הדרך נעימה, חוץ מפקק אחד היא חולפת לנו כהרף עין. אני והבנות ביחד, מזייפות עם כל שיר עד לב השמים. בין ניתוח שיר אחד למשנו והצהרה מחודשת על, זה השיר שבדיוק נכתב עלי.. אני חושבת. מנתחת את השבוע שהיה ומכינה שלל תוכניות לשבוע הקרוב, שמתחיל תכף בעוד כמה שעות.

ניתחתי את הדברים הטובים שקרו. והפעם במאזן יש הרבה דברים חיוביים. חיוך עולה על שפתי ואני ממשיכה לזייף בקולי קולות יחד עם שלמה ארצי בדיסק. זה מה שנשאר.. רק כמה רגעים, הרבה בדמיון, מעט בחיים... או..או..או...אוו...נננהננננננהההה זה מה שנשאר...

אני ממשיכה בנסיעה ובין שיר לשיר, אנחנו ממשיכות לצחוק. לא הפסקנו לצחוק מהרגע שיצאנו לסופ"ש, כמעט כל דבר קיבל כפל משמעות ובדיחה על חשבון הבית. הופ.. הנה ארומה. אנחנו מרגישות שאנחנו מתקרבות לציוויליזציה. עוצרות לקפה קצר ומשם בכביש 6 ישר הביתה.

כמה שעות אחרי, אני מתיישבת לכמה דקות ליד המחשב הנייד, לכתוב משהו. להכין את יום העבודה של מחר. ונחשו מה.. אני מחייכת. בזכות החופשה המדהימה, בזכות העזרה לזולת ובעיקר בגלל העבודה הטובה. הנתינה מהלב והתקווה כי הכל יחזור אלי חזרה.

שיהיה לנו שבוע טוב ובעצם.. שנה טובה - 2009.