הלמוט,
ליבי מוצף געגועים אלייך, משתוקק לשבת איתך שעה קלה, לשתות ברנדי, לעשן. ליבי עולה על גדותיו, אינני יודע איך אנהל כתיבה אחראית עכשיו. לא תכעס אם אספר לך עוד על אנה? אולי הזכרתי אותה במכתבי הקודם. הזכרתי. בוודאות. מה אומר לך ואיך אעשה צדק עם תחושותי? היא ממלאת את הוייתי. בוקר ולילה אני עורג אלייה. בערות ובחלום היא מלווה אותי. אפילו עכשיו דמותה עומדת ביני ובין נייר המכתבים, מפתה אותי אלייה, שאניח לכתיבה, שאבוא אל יצועי ואהזה את היותה שם לידי, חפונה בזרועותיי. הייסורים.. כל הגוף כואב.
הסדנא, אין לה משמעות יותר. אני הולך אך ורק לראות אותה, לשמוע אותה. אלו הפכו מטרותיי היחידות. אני מתעכב מול המראה ומודד את חליפתי, מחליף ומשנה ומקפיד בכל פרט קטן. אתה יודע שאין זה ממנהגי.. סורק שערי ימינה ואז שמאלה ואז פורע מעט, אינני יודע מה לעשות עם גופי בנוכחותה. ומלוא ראותיי אני שואף אותה אליי, בחולפה על פניי בחיוכה המשכר, עת היא פוסעת אל הבמה להקריא משירתה. את האויר הזה אני ממאן לשחרר, עד אשר כושלות ריאותיי ואני נחנק. המילים, מילותיה, מתערבלות אז עם קולה המתוק וזה משחק על שפתייה.. הלמוט, שפתייה..
ומה אומרת שירתה? בדידות איומה וצמא לאהבה אשר צעקתו הברות תפילה ויאוש. וכל מילה ברורה לי, כאילו אני כתבתיה, ואני בולען בתאווה ובאותה עת חרד ממושבי שמא יבחינו בי שגופי רועד ומתאמץ שלא להתייפח, ומיד מחפש מחשבות אחרות שיהיו לי מקלט ולו לרגע אחד של חסד. אינני יודע לאן כל זה נועד להוביל אבל לעת עתה אני נוח במצוקה הגדולה שאני חש. אתקן, אני שמח בה, משום שלא ידעתי שנותר בי עוד זכר של אש בנשמתי. אם רק הייתי משכיל די להסתפק בכך ולדעת שאת מתנתי העיקרית כבר הרווחתי היו אלו חדשות טובות, אבל הן לא. אני רוצה עוד!
וציוריי.. בדיחה כשלעצמה.. אני נשאר ער כל הלילה וקורע בבד את נשמתי ובבוקר מצייר במהירות ובדיוק רב ציור 'ייצוגי', שילווה אותי אל הסדנא ואל הפטפטת חסרת השחר שמתנהלת שם לאחר הצגת כל עבודה. מוזר.. מעולם לא הגיבה על אף אחת מעבודותיי. אני ביקשתי להגיב לאחר שקראה אחד משיריה, אך לכשנתבקשתי לדבר כשל קולי וכל שיכולתי להגות הוא: 'מ.. מ..צויין' רפוי, חלוש, עלוב. הלמוט, היית מתפקע מצחוק.. גם אני לעיתים הייתי רוצה לצחוק על כל זה, אבל אז אני נזכר בעיניה.
מה איתך הלמוט, מדוע אינך כותב? מדוע אינך שב?
אחיך, קרל-היינץ.
===
קרל חביבי,
מכתב מלבב שכזה לא העלתי על דעתי שאקבל ממך והוא העלה בי שמחה גדולה כל כך שהחלטתי לוותר על ארוחת הערב עם נציג אחת היצרניות איתן אנו מנהלים כרגע מגעים. בחור פולני, שוסטקוביץ' שמו. נחמד אבל אינו חדל לדבר וסבלנותי קצרה לאחרונה. במקום ללכת אני רוצה לשבת ולענות לך באריכות. ללא ספק, הייתי מעדיף לו היינו יכולים לחלוק משקה של ברנדי וסיגר, אך לזאת נאלץ להמתין.
כמה חי אתה נשמע במכתביך האחרונים.. הרשה לי לטפוח על כתפי בגאווה, כי אכן, אני מטיב להכיר אותך, וידעתי שהמעבר יחולל בך תמורות. הנה, אתה מצייר שוב, ובתשוקה, ויתרה מכך - אתה מאוהב! האין זו הצלחה שאני שותף לה? אנא הואיל לענות - בהחלט! אני משתוקק לראות את ציורך החדשים (ובמיוחד את אלה שאינך מביא אל הסדנא), וכמובן, משתוקק להכיר את אנה.
הלוואי ויכולתי לומר שימיי מעניינים כמו אלו שאתה מתאר. נהפוך הוא, אני כלוא בעיר זרה, מבלה את מרבית זמני בפגישה אפרורית כזו או אחרת, בהתפלפלויות כאלו או אחרות על פרט כזה או אחר, ולפעמים אני כמעט ומתחרט על כל מה שהתחלתי. אל תטעה, אני יודע שהיוזמה שלי מצויינת, אין לי בכך ספק, אבל לפעמים אני מאבד את הכוח. לפעמים אני מאבד את האמונה.
אני שואל את עצמי מה היה עולה בגורלי לו הייתי חי עם אישה אחרת. אישה המאמינה בי אמונה עיוורת. אולגה כל כך עקשנית וביקורתית עד שלעיתים עדיף לא לספר לה כלום. אתה יודע מה היא חשבה על הנסיעה הזאת... אהיה כן איתך, הניתוק הזה מהבית נעים לי עכשיו. אולי אני בעצמי צריך לאסוף קצת כוחות לקראת הלידה. אתה חסר לי, יותר מהכל.
ספר לי עוד על אנה! הצהרת את אהבך? מדוע אתה ממתין? אינך יודע על הזאבים? מחכה שיחטפו אותה ממך? אמור לה מיד הכל, אין שמץ של ספק בליבי שהיא תפול בזרועותיך!
לא ציינת דבר ולא חצי דבר על אולגה במכתבך הקודם. מה שלומה? איך מתקדם ההריון? מצורף בזאת מכתב נוסף אליה.
שלך, הלמוט.
===
הלמוט,
אני נאלץ לקצר שוב. זמני דוחק בי. הדוור ממתין למטה לבקשתי ואינני רוצה להחמיץ את האיסוף. לא אלך סחור סחור, נדמה ממכתבך כי עניין העסקים מתנהל בעצלתיים, וכי העיסקה כלל אינה בשלבי סגירה כי אם בשלבי שיכתוב. אם כך הוא הדבר, מדוע עלייך להשאר בלוצרן? אינך יכול לשוב ולנהל חלק זה של התהליך בהתכתבות? אנו נשמח כל כך - גם אני וגם אולגה! היא צריכה אותך עכשיו, המכתב ששלחת לה העלה בה דמעות. היא לא סיפרה לי את תוכנו אך הדבר מורגש, חסרונך. יש עוד מישהי שארצה להכיר לך, אנה. התקרבנו מעט וכעת אנחנו מיודדים!
לא ארחיב. אחזיק בכל שאר הסיפורים בני ערובה – ערובה לכך שתחזור! אתה רוצה לדעת עוד, לא ככה?
שלך, קרל-היינץ. |