לפני כעשרים שנה, הייתה לי חברה בערך שלושה חודשים. אחרי כשלושה חודשים היא עזבה אותי.

פרידה זו הכניסה אותי לדכאון שבצירוף עם עוד מספר דברים הביא אותי ברצינות לשקול התאבדות.

מאז הפרידה הנוראה הזו אני חש בדידות נוראה. אותה בדידות שהביאה אותי לפתוח את הבלוג הזה ולספר הכל, הכל, את כל הדברים הכי אינטימיים בחיי (טוב האמת שלא הכל, יש עוד מעט שלא סיפרתי).

מאז אותה פרידה אני מנסה ליצור קשרים שוב ושוב, חלקם גם הצליחו. הייתה אחת שרצתה להתחתן איתי ואכן הסכמתי. מדוע הסכמתי? לא כי אהבתי אותה, לא כי נמשכתי אליה. האמת שלא נמשכתי, תקופה מסויימת חשבתי שאהבתי אך לא, לא אהבתי.

הסכמתי כי פחדתי להשאר שוב לבד. היום אני מצטער על כך.

בסופו של דבר אחרי קצת יותר מארבע שנים של חיי נישואין (לא רעים אבל גם לא טובים) החלטתי לעזוב. זה כמובן לא היה קל.

זה הביא אותי למצב של לבד, ממש לבד ללא חברים בכלל וכמובן בדידות. בדידות איומה.

קשה אפילו לתאר במילים את תחושת הבדידות.

באותה תקופה גם יצירת קשרים (קשרים בכלל, לא רק רומנטיים) הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית עבורי.

עד כדי כך שכל ערב שיצאתי לבלות עם חברים הייתי מסמן ביומן כאירוע משמח, יצאתי עם חברים...

היום לאחר יותר מעשרים שנה יש לי קשר עם מישהיא שאני אוהב ונראה שהקשר מתקדם יפה.
כמובן שאהבה זו הביאה אותי לחרדת נטישה, מה יקרה אם היא תעזוב אותי?

את הקשר הזה אפשר להשוות רק לקשר הראשון. האהבה שאני חש אליה היא דומה רק לאהבה שחשתי אז בקשר הראשון.
שנים רבות חשבתי שאי אפשר לחוש כזו אהבה פעם שנייה בחיים ואכן שנים רבות בכיתי גם על האובדן של אותה אהבה ראשונה.

עכשיו למדתי שאפשר לאהוב עוד נשים.

עכשיו, כפי שכתבתי בעבר, יש עוד מספר בעיות להתגבר עליהן אבל התחושה בגדול חיובית.

חשוב מאד להתגבר על הבעיות שלי, על מנת שהחברה הנוכחית לא תעזוב גם היא כמו הראשונה.

הבעיה החשובה ביותר, היא חרדת הנטישה שלי. כל ערב שאיננו נפגשים ואיני מצליח לשוחח בטלפון עם חברתי אני חש מעין מועקה בלב, כאילו משהו קרה.

קשה לתאר את האושר כאשר היא מתקשרת.

בנוסף לכך כאשר קובעים משהו לערב והיא מתקשרת במהלך היום, כשאני רואה את המספר שלה על הצג, המחשבה הראשונה שעוברת בראשי זה "אולי היא מתקשרת כדי לבטל"?

ביטול פגישה איתה, או ביטול פגישה עם אשה בכלל, בשבילי הוא בערך כמו התחושה שחש ילד קטן כאשר אימו עוזבת אותו פעם ראשונה לבד בגן.

אני הולך עכשיו שוב לפסיכולוגית על מנת שתעזור לי להתגבר על חרדת הנטישה הזו.

לגבי הבלוג הזה, עכשיו שאני כל כך מאושר, איני יודע מה יהיה סופו.

בנתיים הוא נשאר כאן, עד שארגיש שבאמת התגברתי על הבעיות ואין זה רק תקופה קצרה של תחושת אושר עליון.

אני כולי תקווה שהכתוב בבלוג זה יוכל לסייע לאחרים.

אשמח לשוחח עם כל מי שרוצה לשוחח איתי על הדרך המדהימה שעברתי בתקופה האחרונה בעיקר בזכות הבלוג.