באחד הערבים הקרירים, כשכבר צריך לצאת מהבית עם מעיל או סווטשירט, הוצאתי את עצמי מהבית והלכתי לקפה שלי ללמוד. אין כמו הקפה הזה - קטן, ישן, על הפינה הסואנת של דיזנגוף, ובו אני מוצאת הכי הרבה שקט. אני שמה את המוסיקה שלי, מזמינה את ההפוך (קטן, דל, חלש, בכוס זכוכית), מוציאה את הספרים ושוקעת לי בלמידה מהנה. טוב, לא תמיד מהנה, אבל בלמידה.

באחת ההפסקות הרבות מהמאמר הנוראי, הרמתי את עיניי והבטתי מחוץ לקפה. דיזנגוף רחוב מלא באנשים מכל הסוגים, מינים, צבעים. כמה כייף להסתכל החוצה ולראות את שלל הדמויות. אני שואלת את עצמי מי זה, לאן הוא הולך, למה המבט בעיניו כזה. אני תופסת את עצמי בוהה בזוג מתנשק ליד מעבר החצייה. מסיטה את עיניי, כאילו תפסו אותי מציצה. אבל אף אחד לא באמת רואה שאני מסתכלת, כל אחד שקוע בעצמו.

ואני ממשיכה בבדיקה שלי. מציתה עוד סיגריה, מזמינה עוד קפה, שוכחת שהגעתי ללמוד ולא לעשות מחקר אנתרופולוגי מקיף על האנשים בתל-אביב. מדהים איך כמה טיפות ורוח קרה מכיוון הים יכולים לעשות שינוי מלתחה מהותי: פתאום מעילים וצעיפים, מגפיים גבוהים. אביזרי חורף, אבל אין פה חורף.

אני חוזרת ללמוד, קוראת מאמר על דקארט ומנסה לעשות אינטגרציה בין החומר הזה לפסיכולוגים בתקופה המודרנית. יושבת וחושבת. המחשבות רצות לכל כיוון, רק לא לדקארט. מישהו נכנס לקפה, מתיישב שולחן לידי ומוציא עיתון ונובלס. מזמין אספרסו קצר ומצית סיגריה. אני מוצאת את עצמי שוב בוהה. למה הוא פה לבדו? למה דווקא נובלס?? כמה מחשבות ורק לא לימודים!

השעות עוברות. המאמרים נקראים לאט, הסיגריות מעושנות בשרשרת, הקפה החליף מזמן את מחזור הדם הסדיר שלי. לילה בקפה. לילה בדיזנגוף.

אחרי הבנה ששום דבר לא יכנס יותר וכדאי אולי ללכת הביתה, אני קמה לאיטי, מחזירה לרגליים את התחושה. אורזת את החפצים, משלמת ויוצאת לקרירות של הרחוב. עוד לילה בקפה, עוד לילה של תצפיות ונסיון להבין חיים אחרים עבר. מחר בערב אשוב לשולחן הפינתי הקבוע שלי, לספרים ולקפה ואמשיך לצפות מעבר לחלון באנשים אחרים.