כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    תעודת פטירה

    17 תגובות   יום ראשון, 21/12/08, 13:42

    23.10.2008 תעודת הפטירה של בעלי הייתה המסמך הלוהט של השנה הראשונה. לכל פעולה אדמיניסטרטיבית, והיו רבות מספור, היה צריך לצרף את התעודה הרשמית שהעידה על כך שהוא באמת מת ואיננו עוד.הייתי צריכה מה שקורין "תעודת פטירה".לבשתי בגדים רגילים ונסעתי נסיעה ככל הנסיעות למשרד הפנים. כרגיל, התקשיתי למצוא חנייה. אחר כך דיברתי דיבורים רגילים עם מילים רגילות. רק שחיפשתי את האשנב בו ניתן היה להנפיק "תעודת פטירה" של האיש שחייתי איתו שלושים וחמש שנים והוא מת פתאום. שלא כרגיל זה היה אשנב בו השירות היה מהיר. כמו הקופה בסופרמרקט אליה אפשר לגשת, אם בעגלת הקניות מונחים לא יותר מעשרה פריטים. בירכתי בלבבי את משרד הפנים על ההתייעלות. אם כי כל המהירות הזאת הייתה לי משונה. הרי מדובר בתעודת פטירה. מה בוער?חיכיתי, כאילו כלום, כאילו אני משנה כתובת, או מחדשת דרכון. כשהגיע תורי הגשתי לפקידה את המסמכים הנדרשים שאישרו את מותו. הייתי בטוחה שיחסר איזה מסמך ולא אקבל את התעודה. זה מין נוהל חיסון כזה שפיתחתי  ואני מפעילה אותו לפני שאני יוצאת לביצוע משימה כלשהי בבנק, בקופת חולים, ביטוח לאומי, מס הכנסה, רואה חשבון, בזק, הוט, אוראנג', חברת הביטוח וכיוצא באלו. מה שאני מכנה בחיבה זועמת מינהלות (של החיים), בנסיון נואש להתידד איתן,  אולי יאירו אלי פניהן ויסייעו בידי. ביוצאי מביתי למסעותי אלה אני מכינה את עצמי למצב השכיח בו יחסר לי מסמך, או חתימה, או שהפקיד היחיד שיודע ל"עשות את זה" לא יהיה – ולכן לא אוכל להשלים את המטלה. כאמור, היות ואני מחוסנת, כשזה קורה, אני לא מופתעת  ולא מתרגזת. הרי ידעתי. אני יוצאת מהמשרד וממשיכה בצעדים הנדרשים להשלמת המבצע.למען האמת, עלי להודות שלא תמיד החיסון עובד. קורה גם שאני מאבדת את שפיות דעתי מרוב רוגז ותסכול. הפעם, במשרד הפנים, חיכתה לי הפתעה. הפקידה לקחה מידי את כל המסמכים, עלעלה בהם ושוכנעה במהירות כי המת אכן מת. היא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. נתתי לה. היא שלפה בזריזות את הספח בו היו רשומים שמות ילדי ומועדי לידתם, קימטה אותו, וזרקה לפח. "רגע רגע" הזדעקתי להציל את מה שנשאר ממשפחתי, "רק עכשיו איבדתי את בעלי, מה את זורקת לי את הילדים לפח?" היא לא ענתה. חשבתי שאולי מחמת שעברו את גיל שמונה עשרה הם כבר לא יהיו רשומים בתעודת הזהות שלי ופתאום הרגשתי נורא לבד בתעודה. רק אני. בלי בעלי ובלי הילדים. המחשב פלט חרישית ספח חדש והיא החזירה לי את תעודת הזהות, שהעידה שילדי הם אכן ילדי. נשמתי לרווחה. אלא שאז גיליתי במשבצת "המצב האישי" רישום חדש בשחור טרי -  "אלמנה". רגלי כשלו. נחתתי לתוך אחד ממושבי הפלסטיק המכוערים. ישבתי בשקט מוחלט בתוך ההמולה שרחשה סביבי, קולטת את צליל החבטה הכבדה של החותמת המשרדית שהטביעה במצחי את אות מצבי החדש – "אלמנה". ישותי הפנימית שיקשקה בחרדה. עד אותו רגע, שהתרחש מספר ימים אחרי תום השבעה, כלל לא חשבתי על עצמי כעל אלמנה. אמנם בעלי מת. אבל מה זה קשור אלי? כל תא ותא בגופי כאב את ידיעת מותו בכל רגע, בכל שנייה. ועדיין, לא הייתי מוכנה לסטטוס החדש הזה, ולאגביות בה הונחת עלי. חתום כהלכה בספח תעודת הזהות שלי.הבטתי סביבי בהתנהלות הרועשת והרגילה של האנשים. קמתי ויצאתי משם. אלמנה. לפני ימים אחדים פגשתי באירוע תרבותי אחד מגדולי המשוררים של ימינו, חתן פרס ישראל. איש נחמד מאד שהודיעני מיד כי אוהב נשים יפות הוא. "את נשואה?" שאל מהמרחק הבטוח של איש מבוגר ממני בהרבה, כמעט זקן. "לא" עניתי, מתגרה בו קלות, מחמיאה לגבריותו, כאילו הדבר אפשרי. "נפלא" השתעשע, "נהדר". אשת חיקו הנצחית לידו, צחקה איתנו, הצטרפה למשחק. "אז את גרושה?" ניסה בשנית, פניו מביעות תמיהה נוזפת מעט. "לא" עניתי. "איך הצלחת? אישה יפה כמוך?" נדהם לחלוטין. מניח שאם איני נשואה ואיני גרושה, ואני נתונה בשמלה אדומה ושפתי לוהבות באדום – אני רווקה. הבטחתי שאגלה את אזנו בפרטי מצבי המשונה על כוס קפה.  אולי אראה לו את ספח תעודת הזהות שלי. © נעמי ר. עזר    
    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/13 14:11:
      עם הומור שכזה לא צריך מכבי...נהדרת...והחיסון הזה חייבים לתת לכולם באופן גורף...
        30/12/08 05:29:

      כותבת מדהים..
        29/12/08 23:29:


      יעל שלחה אותי לכאן, אז באתי,

      ואכן שווה היה לקרוא, ממש מההתחלה

      אחלה הומור יש לך, הומור לעניין,

      לא כבד מדי, לא מתנשא, לא מרוחק,

      ומתוך העצב הוא עולה כפורח ומדביק את הקורא

      שרוצה להשתתף בצער, אך מוצא עצמו מחייך,

      יופי!

        29/12/08 22:10:

      עד עכשיו ,שנתיים אחרי, אני עדיין מציגה את תעודת הזהות שלי בחופזה כשמתבקשת להציג אותה בחנויות במעמד התשלום, פן יראו שאני אלמנה. מילה נוראית. נוראית.
        29/12/08 21:31:


      "ממרומי" שנותיי, אני מודה ומתוודה, כי

      איני זוכר מה היה כתוב שם, בסטטוס,

      בתעודת הזהות שלי עד שהתחתנתי...

      אבל אחרי שהתחתנתי, וגם התגרשתי?!

      גרוש...

      מישהו, או מישהי, פעם שאלה:

      אתה מתגרש מהאישה, אבל לא מהילדים...

      והיא צודקת!!!

      וזה עוד כלום!!!

      אני מעיין בכרטיס של מי שאני מעוניין

      בחברותו, ושם אני נתקל לעיתים ב"חיה"

      חדשה, שהזואולוגים טרם נתנו עליה את הדעת...

      סטטוס: במערכת יחסים...

      וואו !!!!

      ואז חשבתי לעצמי:

      וואלה, להיות גרוש..., זאת בעצם גם "מערכת יחסים",

      ו"רווק"? זו לא מערכת יחסים?...

      אני סתם מקשקש...

      לא חביבתי, את לא אלמנה. את עוד חיה, נושמת ובועטת!!!

       

        26/12/08 00:32:

      צטט: אורנה ע 2008-12-24 12:32:17


      כתיבתך נפלאה ומצחיקה.

      גם אני הייתי שם ומכירה את זה טוב.

      צריך הרבה הומור וממשיכים הלאה כי הרי אין ברירה אחרת.

      בהצלחה.

       

       

      תודה הה

        24/12/08 12:32:


      כתיבתך נפלאה ומצחיקה.

      גם אני הייתי שם ומכירה את זה טוב.

      צריך הרבה הומור וממשיכים הלאה כי הרי אין ברירה אחרת.

      בהצלחה.

       

        22/12/08 14:25:

      צטט: ~s~ 2008-12-22 09:07:46

      (נשלחתי לקרוא אותך ע"י יודעת-נפשי)

      אפשר להצטרף למזדנבים, לאחוז בכנף בגדך ולהנות מהפנינים שאת שומטת?

      אני מחכה שידעכו ההדים של הטחת החותמת, ואז.... תחזור ההמולה של המסדרון הסואן.

       

       

      הזדנבי גם הזדנבי.

      ומיד גם אציע לך חברות בערוצים הרשמיים.

        22/12/08 09:07:

      (נשלחתי לקרוא אותך ע"י יודעת-נפשי)

      אפשר להצטרף למזדנבים, לאחוז בכנף בגדך ולהנות מהפנינים שאת שומטת?

      אני מחכה שידעכו ההדים של הטחת החותמת, ואז.... תחזור ההמולה של המסדרון הסואן.

        22/12/08 08:54:

      צטט: ד-ארט 2008-12-21 18:16:49

      מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.

       

       

      תודה
        22/12/08 08:53:

      צטט: קאיה 2008-12-21 14:41:24

      "חיוך בקצה הדמעה" - אין שם יותר הולם מזה

       

      תודה. הכרית המתולתלת איתה את מתחבקת משכה את מתיקות תשומת ליבי, אבקר אצלכן ביסודיות, עכשיו אני רצה לטיול הבוקר עם בובה כלבתי.

        22/12/08 08:52:

      צטט: סמדר סיימונס 2008-12-21 14:34:07


      גם אני זוכרת כטראומה את החלפת הספח בתעודת הזהות שלי.

      בדיוק כמו שתארת.

       

      אחד הדברים המענינים שתמיד מפתיעים אותי, זה כאשר אני כותבת חוויה מאד אינטימית שלי, וזה המקום שנוגע בדיוק בחוויה של מישהו אחר.

        21/12/08 23:53:


      היי נעמי,

      הצטרפתי לקוראים. מרגש ומעניין.

      אמשיך לעקוב!

       

      אריאל

        21/12/08 19:10:

      אהבתי. התרגשתי. כאבתי מאוד!!!!!!
        21/12/08 18:16:
      מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.
        21/12/08 14:41:
      "חיוך בקצה הדמעה" - אין שם יותר הולם מזה
        21/12/08 14:34:


      גם אני זוכרת כטראומה את החלפת הספח בתעודת הזהות שלי.

      בדיוק כמו שתארת.