כשהייתי קטנה, היא היתה מזמינה את בני הדודים - שלי,  ושלה על טפם. היו סופגניות, היו לביבות, והיה חם בלב, מה שלא היה מובן מאליו עבורי. זה היה תמיד ערב של ביטחון במשהו טוב, עם תקווה קטנה שהיתה מתגנבת יחד עם ניחוח הגשם שאני כל כך אוהבת. בזמן שבו המחר לא היה לי בטוח, היה לזה טעם מיוחד.

עם השנים, הפכתי להיות המארחת בכל החגים, מלבד חנוכה, שנשאר הפינוק שלי. בשנה שעברה היתה זו הפעם הראשונה בה החג התמסמס לו. הכימותרפיה לא בדיוק אפשרה ריח של נרות או אכילת סופגניות.

השנה, היא מתעקשת להזמין אותנו ואני מאוד מתרגשת מהמחווה. אני בטוחה שהמחשבות שחולפות בראשי, חולפות גם בשלה. האם זה חנוכה האחרון שלנו יחד?

כך או אחרת, הגשם פה, הנרות מוכנים, ויהיה ערב חם. ואני, אני אשתדל לעצור את אלו המתפלחות, המזכירות לי את השנים שעברו, את האנשים שכבר לא חוגגים איתנו, ואת המשך הדרך.