שלא תחשבו שמעצמי ומהתנהלותי הבלוגרית אני מרוצה. לא ולא. טעות מרה בידכם אם אתם אוחזים בכזאת דיעה. הפוסט הזה בראש ובראשונה מופנה אליי עם אצבע מאשימה רצינית במיוחד. ממש איכזבתי את עצמי. הגעתי עם כוונות לכתוב בלוג אמיתי. בלי מסננות, בלי להתחשב בקהל ולרַצות אותו, בלי לעבד ולערוך ולהשקיע יותר מדי. לשפוך, אבל לא להשתפך. לשגר. מה שיוצא יוצא. להשתין על כולם, זה מה שהתכוונתי. כן, כמו שזה נשמע. להשתין. על כולם. יש לי הזדמנות להתנקות ולהביא צד מודחק שלי חשבתי. גס. לא מוצלח במיוחד. מלוכלך יותר. אלים אפילו. דוחה. מגמגם ועילג. כזה שאני לא מעזה להתעסק אתו ביומיום. מה אני אגיד לכם, השתדלתי מאד לא להתייחס לקוראים ולא לתת לתגובות ולהודעות האישיות להשפיע עליי. אפילו הצהרתי "הקוראים לא מעניינים אותי בדיוק כמו שאני לא מעניינת אותם". זה שקר נתעב. אני חושבת על כל אחד ואחת מכם, קוראים שלי. על אחד מסויים במיוחד. מהרהרת אם תאהבו את הפוסט הבא ולוחצת שלח. ומיד מתקנת. ואז חושבת למה לפוסט הזה הגיבו יותר מלהוא. ולמה לזה לא נתנו כוכב. אז פה ושם יצאו לי כמה פוסטים כמו שכיוונתי ורציתי והרגשתי נקלה, אבל בגדול גדול -  אני מאוכזבת מעצמי. מה סה"כ תכננתי? לכתוב אליכם ולא בשבילכם. אז יבעטו בי, יגידו "חרא פוסטים", שלא מעניין, ינחרו לעברי בבוז, אני אהיה כשלון. אנשים אוהבים אשליות. גם אם זה חרא, שיהיה ממוספר ומנוסח בחרוזים. לא נדושים, אם אפשר. עם פונט גדול. ורווחים. תספגי את זה. עם הכשלון את כבר יודעת להתמודד, הרי נכשלת בעבר. כמה וכמה פעמים. ההצלחה תבוא ממקום של כשלון. אני מזכירה לעצמי. והעיקר? אל תהיי בינונית. ולא לפחד כלל. פה את זו את. ואת לא זוהרת. את בבוקסר מטונף וחולצה בלי צבע. את לא זוהרת בבוקסר מטונף וחולצה דהויה. תגידי את האמיתות הכי נוקבות שלך. שומעת? הכל. שהקהל יתאים את עצמו אלייך ולא ההיפך. תשפילי ראש ותצטרפי למעמד הנמוך אליו את שייכת. אז ייצא זבל ויגידו שמשעמם, לפחות תדעי שזה מה שאת שווה. את גם משעממת, אין מה לעשות. ויש לך שן קדמית עקומה. ואף לא סולד. והשותפה שלך מביאה לך ת'קריזה. ועמרי מנתק לך את הצ'אט בפנים. ואסי מסוקרן מאחרת. אולי בתוך כל הזבל הזה תמצאי מציאה. או שמישהו ימצא מציאה. משהו. את רוצה שיכירו אותך, לא? לא רוח-רפאים או צל דהוי של מי שאת. או מי שאת חושבת שאת. או מי שאת רוצה שיחשבו שאת.