הטכניקה היצירתית השנייה שממליצה עליה בק היא "לדגור" על האוייבים. יש לבחור אדם מסוים או סוג של אנשים שאני לא סתם שונאת אלא שונאת שנאה אובססיבית, מאלו שאני ממשיכה לדגור בקיני ראשי על ביצהם הסרוחות, ללא יכולת להפסיק להשמיץ אותם במחשבותי (ולפעמים גם בפני בעלי). כתרגול ראשון בחרתי באנשים שמשאירים את העגלה שלהם באמצע המעבר בסופר. זה נכון שאני לא כל היום חושבת עליהם אבל כשאני נתקלת בהם בסופר אני מקללת אותם די באדיקות.

השלב הבא הוא להכין רשימה של הדברים שאני לא סובלת בהם:

אני לא סובלת את אלו שמשאירים בסופר את העגלה שלהם באמצע המעבר כי הם לא חושבים על אף אחד חוץ מעצמם.

אני לא סובלת את זה שהם לא נותנים לי מקום.

אני לא סובלת את העובדה שאני לא קיימת בשבילם.

אני לא סובלת את זה שהם חסרי התחשבות.

אני לא סובלת את המבט התמים והאדיש שלהם כשאני אומרת להם "סליחה, אפשר לעבור" או כשאני מזיזה את העגלה שלהם הצידה בעצמי, מלאת רגשי אשם על כך שנגעתי במשהו שאינו שלי, אך מתאפקת שלא לבעוט בעגלה בכל כוחי כך שהיא תתגלגל הישר על ברכיו החשופות של בעל העגלה.

 ועכשיו מגיע החלק המפתיע: בק טוענת שאנחנו לא סתם אובסיסיביים כל כך באשר לאנשים האלה, אלא שאו שבנו עצמנו יש חלקים מהם או שאנחנו זקוקים למשהו מהתכונות שלהם :

האם ייתכן שאני צריכה לקחת לי קצת יותר מקום, להפסיק לשים את הקיום של האחרים במקום ראשון (זה קורה לי בעיקר בסופר משום מה), להיות קצת יותר חסרת התחשבות ולהיות אדישה קצת לזכויות המעבר של אחרים? אני עצמי צריכה אולי להיות אותה עגלה בעלת פני המתכת האדישים שנעמדת ולא מפנה את הדרך בפני העוברים והשבים.

בסופו של דבר, עלינו, אומרת בק, להפנים חלק מההתנהגות של אותה אוכלוסיה שמרגיזה אותנו במיוחד. כל זאת, כמובן, רק כל עוד זה עומד בתנאים המוסריים שלנו. אז ביום רביעי כשאלך לסופר אפסיק להצמיד את העגלה שלי לפינה (הרי בין כה וכה, לפי חוקי מרפי, מישהי תזדקק בדיוק לקופסאות העגבניות המרוסקות שהעגלה מסתירה והיא תסיט את העגלה שלי בזווית של 52 מעלות כך שאי אפשר יהיה לעבור לצידה). וכאשר יגיע בחור מנומס ויאמר "סליחה, אפשר לעבור בבקשה?" אסתכל עליו בעיני עגל ואטרח לסובב את העגלה רק במידה כזו ששתי העגלות יאלצו להיפגש ולהשמיע קרקוש מתכתי.