מסוכן לחיות בישראל:

• 8500 איש מתים כל שנה מסרטן.
• 7400 ממחלות לב.
• משבץ מוחי מתים 2400 איש בשנה.
• ומסכרת 2300.
• תאונות דרכים הורגות כ-450 אנשים בשנה.
• אבל מתאונות בבית מתים כ-700 אנשים כל שנה.
• אפילו סמים הורגים - כ-60 מקרי מוות בשנה.
• 10000 מקרי מוות בשנה (מתוך המספרים שמניתי קודם) מיוחסים לנזקי עישון וזיהום אוויר.

למה אני מונה את הסטטיסטיקות העגומות האלה?

כי את חלקן אני מוצא עצמי מצטט לאחרונה לאנשים הנמצאים בחרדה עקב נפילת טילי "גראד" באשקלון. 
זו אותה אשקלון שבה יש היום שתי תחנות כוח פחמיות מזהמות, וששר התשתיות מקדם בה הקמת תחנת כוח שלישית בלי לדאוג יותר מדי לשלום התושבים בעיר.

אז למה אנשים נכנסים לחרדות כשהם שומעים "צבע אדום" אבל ממשיכים לעשן סיגריות, לנהוג במכוניות, ולהתעלם מהתוכניות הזדוניות של חברת החשמל?

מסתבר שהחיווט שלנו בנוי בצורה של "תפחד קודם, תחשוב אחר כך". (כך לפי ג'וזף לדו, ניורוביולוג מאוניברסיטת ניו-יורק החוקר את הנושא)
זה יכול להסביר את חוסר הקשר בין פחד לבין הסיכוי הממשי לפגיעה (דבר שמומחש היטב בארה"ב, בה אנשים מעדיפים לנסוע ברכב על פני טיסה במטוס, למרות שסטטיסטית טיסה במטוס בטוחה יותר).

ה"באג" הזה, המכונה בשם "probability neglect", הודגם במחקרים בהם המשתתפים דרגו סיכון של 1 ל-100,000 ושל 1 ל-10,000,000 בצורה דומה, או שהיו מוכנים לשלם 10 דולר כדי להימנע מסיכוי פגיעה של 99% ו-7 דולר כדי להימנע מסיכוי פגיעה של אחוז בודד.
ומסתבר שהבעייה מוחמרת עקב התפיסה של כאב פוטנציאלי הכרוך בסכנה והעיסוק המוגבר בו (מישהו אמר "תקשורת"?)

הפתרון? להבין את המגבלה הזו של המוח, ולנסות לשמור על שיקול דעת.

אנחנו מתמודדים כל יום עם שורה של סיכונים בלי אפילו לחשוב עליהם בצורה מודעת. אין סיבה המונעת את אימוץ הגישה הנ"ל גם במקרה זה.