לא רק אחרי המוות מחפשים את סיבתו. ישנו אז פוסט מורטם שהוא מעין ועדת חקירה למציאת האשמים במחדל. אך גם לפני כן, מחפשים את סיבת המוות. המקצוענים קוראים לזה "הדיאגנוזה". והדיאגנוזה של אמא שלי, שתצביע על מה שמאכל את חייה מבפנים, לא ברורה כרגע ומעוררת שאלות: אז מה יש לה? תוצאות הבדיקות העמוקות יגיעו רק בעוד שלושה שבועות. הפרוגנוזה, לעומת זאת, היא קבועה וודאית: ככל בת אנוש היא תמות בסוף. על פניה נסוכה העייפות. נמאס לה לעשות את עצמה ולהעמיד פנים. לשלוט בשרירי ההבעה. היא הרפתה. פס עבה של שיער לבן מקיף את מצחה ונפגש בשחור שנצבע רק לפני חודש לכבוד הנסיעה לאילת. אני חושבת שאף פעם לא ראיתי על ראשה את השיער הלבן במלואו.  

אתמול היא השתחררה מבית החולים סופסוף. אמבולנס, המתופעל כלימוזינה לאלה הנוסעים בשכיבה, העביר אותה למחלקה הסיעודית של קולוניית הקשישים המטופחת שבגבעתיים. היא נמצאת בחדר ארוך בן ארבע מיטות. יש לה כנראה שכנה אחת, שכן על אחת הארוניות מונחים חפצים אישיים ועל הקיר הסמוך למיטתה מודבקים תצלומי ילדיה ונכדיה. לחדר נכנס הפיזיותרפיסט ומציג את עצמו. אנחנו מדברים בעליזות לא טבעית המקובלת בסיטואציות כאלה, כאילו הוא היה מאמן הכושר שלה לטריאתלון. "אני רוצה לישון," היא אומרת ולמעשה היא מתכוונת ל"תעזבי אותי באמא'שלך". הוא מבטיח לבוא למחרת ויחד הם יתחילו "לעבוד" על ההליכה שלה.

"מה יש לה?" שואל הפיזיותרפיסט. אין לי תשובה.

"היא מסוגלת ללכת?" הוא שואל,

"בעקרון, כן. היא הלכה עד לפני חודש בערך."

"אבל שמעתי שהיא נפלה. היא שברה משהו?"

"לא, היה לה מזל שהיא לא נפגעה חוץ מקצת כאבים בצלעות."

"ומה הסיבה שהיא נפלה?"

"לא ברור."

זה מה שאמרתי לו. אבל בינינו, אני מאשימה בעיקר את הגרביטציה.