אתמול נשברתי בפעם הראשונה זה חודשים. חזרתי הביתה מהעבודה, אבא שלי הגיע מוקדם, כדי להדליק נר ראשון של חנוכה עם הנכדים שלו. הם היו כל כך מאושרים, יאיר אכל סופגניה וחצי והתפקע מצחוק בכל פעם שבא לנגוס בסופגניה ואבקת הסוכר עפה עליי ולכלכה לי את הפרצוף. כשהילדים סוף סוף נרדמו, אבא שלי קרא לי ואמר לי מזל טוב! היום לפני שנה, נר ראשון של חנוכה, ילדתי את יאיר שאת שמו ידעתי כבר שנוצר, זה הוא שהחליט להוולד כמעט חודש לפני זמנו ולתת לשם שבחרתי לו משמעות כל כך חזקה.
הוא באמת האיר אותי והעיר אותי מהחשכה שבה הייתי שרויה. שם, בחדר הלידה, כשדמעות של אושר וכאב התערבבו להם יחד, מביטה בפניו שדומות כל כך לשלי, הבטחתי לו שהוא יהיה מאושר, אפילו שאמא החליטה שהיא לא רוצה לחיות עם אבא יותר. באותו רגע, אני נשבעת, הוא פקח את עיניו והביט בי כאילו אומר: אמא, את חזקה, נעבור את זה! (או שזה היה פרצוף ה-"עשיתי קקי תחליפי לי" שלו, לא סגורה על זה עדיין...). למחרת אמרתי לאבא שלי שאני עוזבת את אורן.
הוא לא ביקש הסבר, רק אמר שהוא ואמא יתמכו בי ויעזרו לי בכל. הם באמת עשו זאת. בשנה האחרונה הם מספקים לי ולילדיי הרבה יותר מקורת גג. עוזרים, מחבקים ומרימים אותי למעלה כשרק מעיזים "כוחות הרשע" למשוך אותי לתחתית.
הוא הראה לי תקליט שהוא מצא בבוידם. של ה"אחים והאחיות" והוא השמיע לי את השיר מיכל:
"בואי מיכל שלי
בואי ספרי נא לי
מהו סודך הרז
בואי מיכל שלי
בואי גלי נא לי
מה החלום שגז
ליל קסם יעטוף את שחור סלעי החוף
את עליצות הגל וכוכבים מעל
שם ניצבת לה בדד מיכל שלי, מיכל
אז פיה יימלא סיפור בדמי הליל
דמעה נושרה אל גל
סודה היא לא תגל
מדוע תהלך בדד מיכל שלי, מיכל"
ואז הכל התפרץ, כל השנה שחלפה, כל הקושי, הכאב, הלחץ, הרוע שחוויתי, הלבד, הביחד, הפחדים, הכעסים,ההשלמה.
בלילה התפרקתי. בכיתי והתפללתי לראשונה זה שנה. שבשנה הבאה בנר ראשון של חנוכה, אקשיב שוב לשיר הזה ואזדהה יותר עם הבית האחרון... ואחייך...
" ליל קיץ אהבה, מיכל התאהבה
בעלם חינני, תמיר וחייכני
מאז היו תמיד יחדיו
אוי, מיכל שלי"...
|