בשבוע שעבר פרסמה האקדמיה לסרטים, אמנויות ומדע – AMPAS (או אמפא"ס) – רשימה של 49 שירים הכשירים להתמודד על אוסקר בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר, מתוכם יבחרו חמשת המועמדים הסופיים. 11 שירים ברשימה לקוחים מתוך "היי סקול מיוזיקל 3" ומכיוון ששינוי בתקנון מגביל את מספר המועמדים בקטגוריה לעד שני שירים מכל סרט, נדרשים חברי האקדמיה הרלוונטיים להאזין לכולם ולבחור את התשעה הפחות טובים. שיהיה להם בהצלחה, בשביל זה הם למדו בג'וליארד.האמת היא שקטגוריה זו די מיותרת בעיני. מדובר בקטגוריה מוזיקלית ולא קולנועית והבחירה בזוכה לא קשורה לאיכות הסרט עצמו, אלא לשיר שפעמים רבות, נכתב ומופק בנפרד ממנו על סמך שיקולים שיווקיים. למרות זאת, אני אוהב מוזיקה וכפי שבכל אירוויזיון מסתתר גם שיר אחד טוב, גם ברשימה שפרסמה האקדמיה מסתתרים לא מעט אוצרות. הפוסט הבא יביא בפניכם לא בהכרח את השירים שהכי סביר שיהיו מועמדים, אלא את אלה שגם בכל הזדמנות אחרת, הייתי ממליץ להקדיש כמה דקות להאזין להם. 

Another Way to Die – מתוך הסרט "קוואנטום של נחמה". האקדמיה מתעלמת כבר זמן מה מסרטי ג'יימס בונד. יצא להם מוניטין של סדרה ממוסחרת ונטולת חידושים שכבר ארבעים שנה סוחטת את אותו קונספט מיושן. בין אם זה נכון או לא, ההתעלמות דבקה גם בשירים המלווים את הסרטים. אף על פי שחלק מהשירים, במיוחד משנות ה-90, היו משובחים למדי, הם לא הביאו להסרת החרם הלא רשמי. הפעם האחרונה בה שיר מתוך סרט של ג'יימס בונד (או סרט בונד כלשהו) היה מועמד לאוסקר, הייתה בתחילת שנות השמונים, כששיר הנושא של "לעיניך בלבד" היה מועמד (והפסיד ל"ארתור").

עברו 27 שנים, ג'יימס בונד עבר ריבוט ונהיה בלונדיני, דור של חברי אקדמיה התחלף וגם המוזיקאים הם לא אותם תרחים. הרוק האלטרנטיבי של ג'ק ווייט והפסנתר העדין של אלישיה קיז משתלבים לשיר אווירתי עם קצב שמשתנה כאילו היה מחזור הדם של יצור חי. כאמור, אין לי תלונות כלפי שירי בונד ורובם טובים לדעתי. השאלה היא האם גם האקדמיה משתפת פעולה עם ההתנעה המחודשת של הסדרה שמתבטאת גם באופי השירים המותאם למאה ה-21. 

The Call – מתוך "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן". אחד השירים הראשונים שהוזכרו השנה כמועמדים אפשריים ובצדק. מפגן כח של רג'ינה ספקטור שנשמעת ונראית כמו לוחמת אגדית. 

Down to Earth – מתוך "וול-E". פיטר גבריאל כותב מוזיקה לסרטים כבר יותר משני עשורים, אבל עדיין לא זכה להכרה מהאקדמיה. שיר הנושא של וול-E יכול להביא לו מועמדות ראשונה. מדובר בהפוגה חלקית מהבלדות השקטות בהן כנראה יתחרה. לא שיר מקפיץ, אבל לחן קליט שגורם לכפות הרגליים לתופף ללא שליטה על הבלטות. גם אם לא מדובר ביצירת מופת, הקלילות של השיר מתנגשת בצורה מוזרה עם הקצב המשתנה של הסרט: הסצנות הראשונות רגועות ושקטות, עד שוול-E ואיב מגיעים לתחנת החלל וקצב ההתרחשויות נעשה מטורף. 

Dracula’s Lament – מתוך "קח את זה כמו גבר". די הופתעתי למצוא את השיר הזה ברשימה. קודם כל, כי הוא מאוד קצר יחסית: כדקה וחצי. מעבר לכך, לא חשבתי שבכלל יגישו אותו לאקדמיה ושהאקדמיה, בתורה, תתייחס אליו כיותר מבדיחה שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. זה שיר חביב ומעט פארודי שסיכוייו למועמדות קרובים לסיכוייו של ג'ואל שומאכר לזכות באוסקר על מפעל חיים. מכיוון שאני תמיד בעד הכנסת יותר צבע לרשימה, הרגשתי ששווה להקדיש לו פסקה. 

Gran Torino – מתוך, ניחשתם נכון, "גראן טורינו". קלינט איסטווד הוא אדם רב תכליתי. מעבר לבימוי ומשחק, הוא עוסק גם בכתיבת המוזיקה עבור חלק מסרטיו. הפעם, הגדיל הקלינט לעשות וחיבר גם את שיר הנושא של הסרט. אוטומטית נעשתי סקפטי. יש גבול לכמות התחומים בהם אדם יכול לעסוק מבלי להיות גרוע באף אחד מהם. התחום הזה הוא כנראה החמצת בצלים, מכיוון שלגראן טורינו יש את אחד מהשירים היפים ביותר ששמעתי השנה (ולא רק בקרב שירי נושא). מדובר בבלדה עצובה ושקטה, אבל קליטה, שלו הייתי חבר אקדמיה, הייתה מקבלת את קולי ללא היסוס. איסטווד, ג'יימי קאלום ומייקל סטיבנס יצרו שיר שרק בשביל לשמוע אותו על רקע כתוביות הסיום, הייתי כבר עומד בתור לקולנוע.מה שכן, נראה לי שכדאי להתרחק מהבצלים שלהם. 

The Little Things – מתוך "מבוקש". דני אלפמן הוא כנראה המלחין הקולנועי האהוב עלי. יש לו את היכולת להכניס אותי לאווירת הסרט כבר משורת התוים הראשונה. לצערי, האקדמיה אינה מרבה להסכים איתי ואלפמן היה מועמד עד היום רק על שלושה סרטים, בהם "סיפורי דגים", אחד הפסקולים הפחות זכירים שלו. גם "The Little Things" כנראה לא יביא לו מועמדות, אבל את התמיכה שלי הוא מקבל. בניגוד לסגנון המזוהה איתו, המתבסס בעיקר על כלי קשת, כתב הפעם אלפמן שיר רוק גיטרות משובח שממריץ את האדרנלין בדם ועוזר לשכוח שמדובר בסרט עם אחת העלילות היותר מחוררות של העשור. 

O Saya – מתוך "נער החידות ממומביי". בשלב הזה של המרוץ, נראה כאילו נה"מ הוא הימור הגיוני בכל קטגוריה בה הוא כשיר. למרות התקציב הנמוך והעדר שמות גדולים מאחוריו, קשה לראות את הסרט הזה לא זוכה באוסקר. מהסיבה הזו, גם "O Saya" של איי.אר. ראהמן והראפרית M.I.A, יכול לצאת מהטקס עם פרס. בהאזנה ראשונה, לא התלהבתי מהשיר, אבל כשמתרגלים אליו, הוא לא סתם מקפיץ, הוא מעולה. עקרונית, מדובר בשיר מאוד רחוק מטעם האקדמיה, אבל זה מה שאמרו גם על "It's Hard Out Here for a Pimp". 

Rock Me Sexy Jesus – מתוך "המלט 2". מדובר אולי בשיר הכי קליט ברשימה ועם יחסי ציבור יותר טובים, אולי גם היה לו סיכוי למועמדות, אולם לאחר הכשלון המסחרי באמריקה, קשה להאמין שהמלט 2 (הראשון היה יותר טוב) יצא לקולנוע בארץ. מהסיבה הזו, אין לי מושג מה ההקשר העלילתי של השיר הזה. תמיד יכול להיות שאחרי סיבוב בספריות הדויד, "המלט 2" ו-"הרעד אותי ישוע החושני" יהפכו לפיסת קאלט. בכל מקרה, חבל ששיר כזה חביב ולא פוליטיקלי קורקט יעבור מתחת לרדאר. 

Sweet Ballad – מתוך "יס מן". נכון שזואי דשאנל רחוקה מלהיות זמרת גדולה, אבל יש לה את אחד הפרצופים הנעימים ביותר לצפיה. שווה לתת מועמדות רק בשביל שתופיע על בימת האוסקר לכמה דקות. אם מונצ'האוזן ביי פרוקסי הייתה להקה אמיתית, כנראה שלא הייתה מגיעה רחוק, אבל אם הייתם נקלעים להופעה בה שרים את השיר הזה, זו הייתה חויה בלתי נשכחת. לא לחן גדול ומילים נלעגות בכוונה, מה שהורס את סיכויי האוסקר, אבל משהו ששווה לשמור בפלייליסט ביוטיוב. 

The Wrestler – מתוך "המתאבק". נחשב בעיני רבים לפייבוריט לזכיה. יש לברוס ספרינגסטין נסיון במעמד, לאחר שכבר זכה על השיר שכתב עבור "פילדלפיה" והיה מועמד שוב על שיר הנושא של "גבר מת מהלך". באותה תקופה, ספרינגסטין היה בדעיכה יצירתית, אבל בשנים האחרונות, גברה ההערכה הביקורתית כלפיו. שיר הנושא של "המתאבק" הוא בלדת סוף שבוע רגוע מהסוג שמפיצים חושבים שהאקדמיה אוהבת. מדובר בשיר בכלל לא רע ויש לו פוטנציאל לזכות, אבל לאור הבאז החזק שנוצר סביבו, התאכזבתי לגלות שמדובר בלחן די שגרתי. 

Zydrate Anatomy – מתוך "Repo! The Genetic Opera". בכלל לא ידעתי על הסרט הזה עד שקראתי את הרשימה. ניגשתי לסניף היוטיוב הקרוב למקום מושבי והתאהבתי. אין לי מושג איך הסרט (אני מתכוון לברר בהזדמנות החוקית הראשונה), אבל אני מוכן להקריב אחת מתשע הנשמות שלי בשביל לראות את השיר הזה מועמד לאוסקר. לא סביר להניח שזה יקרה, מאותה סיבה שבכלל לא ידעתי על קיומו של הסרט. אנשים פשוט לא התעניינו בו מספיק בשביל לתת לו צ'אנס. אני מקווה שאפשר לסמוך על מארגני אייקון 2009 שיפעלו להשיג עותק מתורגם, אחרת מדובר בבזבוז של פסקול מצוין.

אין מה לעשות, שיר שגורם לי לרצות לצפות שוב ושוב בפריס הילטון לבושה, ראוי לכל המחמאות שאפשר לתת.