כבר הזכרתי לפני פוסט או שניים שסיימתי מערכת יחסים ארוכה לאחרונה, מה שהשאיר לי זמן לתהות על משמעותה של האהבה (בזמן שאני לא כותב פוסטים, כמובן). הגעתי למסקנה שאהבה זו אשליה "דמיקולו"( תסלחו לי על הצרפתית ) ושאני – לא צריך את זה בכלל. אני טוב לי ב"מונו". לא צריך שיקראו לי "כפרה" או "מאמי" או "נשמה" ולא צריך שיכנסו לי לורידים. כן, בהתחלה תמיד הכול נחמד ונעים אבל עם הזמן המחנק גדל ומשפיע על ההתנהגות שלי כלפי כל הסביבה.
מי החליט שזוגיות זו דרך הטבע? שאהבה מנצחת הכול? זוגיות היא לא הדרך הטבעית לחיות, היא פשוט הדרך הטובה לדאוג להמשכיות הגנים שלנו. ומה אחר כך? פרינו, רבינו ומה עכשיו? למות? לא שאני טיפוס אובדני או משהו כזה, לא חשבתי על התאבדות ולו פעם אחת בחיי וזה לא המסר שאני מנסה להעביר כאן. אני פשוט יושב לי עכשיו בנוחיות ב - נוחיות עם הלפטופ ומשריץ המשכיות. משעמם לי ואין נייר טואלט כי שכחתי לקנות ואולי זו הסיבה שבגללה צריך זוגיות (היא תמיד זכרה לקנות ניר טואלט בזמן!).
אז מי, מי אמר שיש אהבה ואם היא קיימת אז מה גורם לנו להתאהב? לחיות בזוגיות? עם ילדים? ומשפחה? אולי לחץ חברתי? לחץ מצד ההורים? אני למשל יודע מדוע אני יושב כאן עכשיו – לחץ עצום בבטן! אבל אני ממש לא סגור על העניין הזה שאנחנו קוראים לו אהבה וזוגיות. כחברה אנחנו מאמצים קודים של התנהגות וכופים אותה על החברים בחברה. אך בתוך כל חברה יש תתי חברות נוספות שלהן קודים וכללים מעט שונים. לדוגמא, החברה הכללית אוסרת על שימוש בסמים קלים, אבל נוצרו בחברה שלנו תתי חברות ששם עישון מריחואנה הוא קוד התנהגות מחייב והוא הדרך היחידה להיכנס לאותה תת חברה.
ואותו דבר על שטיפות מוח. קיימות בכל חברה תתי חברות אשר כרטיס הכניסה היחידי אליהן היא דרך התנהגות הסותרת את ערכי החברה הרחבה יותר, ונראה שלחץ חברתי שמפעילה כל חברה ותת חברה הוא שעושה את העבודה בצורה כל כך אפקטיבית. אם ראיתם את הסרט "התפוז המכני" בוודאי תדעו על מה אני מדבר. יש שם סצינה שמחד גיסא צמררה אותי ומאידך גרמה לי לחשוב. היא גרמה לי לחשוב שישנם אנשים שחושבים שהשחתה של מוח האדם פעם אחר פעם אחר פעם – זה בסדר, כי אצלם זה נורמה, זה מקובל וזו הדרך היחידה להיכנס לקבוצה שלהם. אז אולי אני לא יודע מה זאת אהבה אבל אני יודע להבחין בין טוב ורע, בין בריאות ולבין חולי.
אני יודע להבחין מתי אני נמצא תחת לחץ חברתי ואולי יש בכוחי לחדור לאנשים מסוימים למוח ולגרום להם להבין שמה שהם עושים – לא תקין ולא נורמלי. ואני שואל אתכם איזו אהבה יודעים כל אותם נפגעים שמתעללים בהם? איזה המשכיות יש להם לאחר שהושחתו וקוצרו מעגלי החשמל בקופסתם? ואיך לעזאזל תת החברה הזו נותנת להם פלטפורמה להפיץ את דברם ולהמשיך בשלהם? איך תשאלו? אהבה! אבל לא זו אותה אהבה שמעיפה אותנו למקומות עילאיים של אושר – הכוונה היא: האהבה לכסף! נראה כי עבור כסף אנחנו נסתום את הפה ונספוג עוד ועוד.
כבר מזמן הבנתי שאנחנו חברה של מזוכיסטים, אז אל תדברו איתי על True Love בעולם שאם הייתם שואלים אותי – עדיף להוריד עליו את המים באסלה. |