כמעט בכל משפחה או קבוצה ישנם חוקים הקובעים מה "מותר" ומה "אסור". Allen Downs בספר Why Does it keep happening to me מכנה חוקים אלו "הסכמים". אלו הסכמים שבשתיקה שקובעים ש-"לא מדברים על ההתאבדות של ר." או "איש לא חולק על דעתו של י." או "אצלנו חייבים לקנות מתנות יקרות בימי הולדת". מאחורי כל החוקים האלו ניצב חוק-על, טוענת בק, ש"אסור לדבר על החוקים". חוק זה היא מכנה "חוק גן העדן" – אסור לדעת את החוקים, או יותר נכון, להעלות אותם למודעות. טענתה היא שדוקא עבירה על חוק-העל, כלומר דיבור ישיר על החוקים, יכולה לחולל פלאים בכל מה שקשור ל"פקקים" ביחסי אנוש. לדבר על החוקים במקום לציית להם זה דבר שמאפשר להביט על היחסים מהצד ולנתח אותם במקום להשתתף במשחק. כאשר מדברים על החוקים מוותרים על הבורות הילדותית ומביטים הישר לאמת של היחסים, במובן מסוים, הופכים ל"בוראים" וכך פותחים את שערי הדמיון, אומרת בק.
לי אישית, כטיפוס הימנעותי, קשה מאוד לנסות את הטכניקה הזו, אם כי יש כל כך הרבה מקומות בהם הייתי רוצה לעשות את זה. הייתי, למשל, רוצה לשאול את אחת הקולגות שלי למה היא הפכה בשנה האחרונה לעויינת כל כך כלפי, בעוד שלפני כן היינו כעין חברות. הייתי רוצה לומר לבוס שלי שהרגשתי שהוא התנכר אליי מאוד אחרי שקיבלתי את הדוקטורט. הייתי רוצה לדבר עם י. על הסטטוס קוו שביחסים ביננו. קרה גם שכשפה ושם ניסיתי לדבר על החוקים לא היתה היענות חיובית מהצד השני, פעם נעניתי בלעג על ידי י. בפעם אחרת הרגשתי נלעגת כשכמעט בכיתי כאשר הצד השני היה אדיש. אבל גם זכורים לי פעמים שדיבור על החוקים דוקא המיס איזה מועקה. למשל כשהעליתי בפני חברתי כ שמפריע לי החוק שתמיד אני אמורה להגיע לשכונה שלה והיא תגיע אליי רק במקרה שתזדמן בין כה וכה לשכונה שלי. דרך אגב, אף על פי שהיא לכאורה הבינה אותי כשהעליתי את הנושא היא לא ביקרה עדיין בדירתי החדשה אליה עברתי באפריל. |