אפור עז

אני ואחי התהום...

Intimacy - In To Me You See

פוסטים פופולאריים

אפור עז
23/12/08 | 944 צפיות
טיפה, אחת של אהבה
29/3/09 | 1210 צפיות
קצרים. במוח.
13/3/11 | 3785 צפיות
אם אמות עכשיו
14/6/09 | 3055 צפיות
לפעמים מילים, הן רק מילים.
25/12/09 | 3660 צפיות
החומרים מהם עשוייה להיות עשוייה, האהבה
31/5/09 | 1186 צפיות

פוסטים אחרונים

0

אפור עז

לצפייה במסך מלא

אפור עז

‎13

תכנים אישיים

8 תגובות יום שלישי, 23/12/08, 18:09

מפליא אותי, שכך אני, שמכיר את תענוגות החיים, ואפילו מהממליצים הגדולים לחובבי הז'אנר, ככה, עוטה על עצמי את העלטה הזו, ומספר לכולם שבכלל הפכתי ירוק. לסביבה. וזה נכון, הפכתי לכזה, ומודה, שאני ירוק, אך מקנאה. לא תמיד, כמובן. לא כאשר אני יוצא אל הרחובות שלכם, שלכן, כדי לפגוש בהם חיוכים אגרסיביים, או אגרסיביות מחוייכת, לא ממש משנה לעצמי, שכן אני משתדל להמנע מצבעים שחורים, אפורים וגם לבנים. מידי. אני ירוק לכל אותם אבודים באותו חלל בו אני מצאתי את האבדון, ושמצאו לעצמם את הסידור הזה, שמאפשר להם לדמות שחייהם מלאים ותכניים כדי הצורך. החשיבות המדומה, וחסרת הפרופורציות שיש לבני-אדם להדביק אל הריק שמקיף אותם, גורם לי להחליף צבעים.

אני מבין, כעת, ומניח לעצמי להניח לכך, ולחדול להתפלא, על כך שכך הם, יהיו תמיד, החיים, בליווי צמוד ומאובטח, של הייסורים שאינם רוצים לפרוש מהקרב שהם מנהלים על חיי. אני מקבל כבר, את הצל שתמיד ילווה את זריחתה של השמש, וכמו צל, הוא יהיה שם גם כאשר כבר לא אסתיר דבר, והוא ייאלץ להמתין כמוני, ליום ההוא, בעתיד האנושי, שיהפוך את כולנו, ומה שייוותר ממה שאנחנו, לאבק ככוכבי חסר כיוון או תוחלת. גם אתה, צל יקר ונורא, תגור בחושך, שם יתבטלו איומיך ואיימתך. לכל אחת ואחד השדים שמתקיימים בה ובו, וכולנו מנסים לדלג על הרגעים שקשים, רק בכדי לגלות אותם ממתינים לנו בדילוג הבא. כל אדם ודילוגיו. כל אדמה ושלה. אני מודה, שלקחתי צעד אחד אחורה, אולי בשביל התקווה שהריקוד הזה דווקא יעבוד הפוך, וייקח אותי שניים קדימה. מאחר ואיבדתי כיוון, כבר אין ביכולתי לשוב ולבקש הצבעה חוזרת. אני מביט אל חיי, כאוסף רב של מוצרי סופרמרקט, ומתפרק לאותה כמות של רסיסים.

נראה שיותר מכל דבר אחר, ההחלטה כאן היא דווקא לסגור את העסק, ואולי להמתין לימים טובים יותר, או לסיבוב הבא, שבו בוודאי ותמיד כולם יוצאים כשידם על העליונה. מהיכן, אני נותר לשאול אותי, אני שואב את הרהב והעוז, לסגור את הסופר שהוא חיי, ולגרום בכך לפיטורים המוניים, של כל התיקוות שתלו בי אחרים למען עצמם, של כל התקוות שטרם ניקוו אל המזרקה הממוזלת ששמה גורל, של כל אותן התחלות חדשות, שרק מחכות לפרוע את שערן שוב, ואת חובן לעצמן, של אותן נשיקות ראשונות ולידות אחרונות, של כמיהה להצלחה, של משהוא, כבר לא משנה מה יצליח, רק שכבר. של דמעות אימתניות שיטביעו אולי רק את חותמן, על אותם מכתבי אהבה שכבר לא נכתבים על נייר שיודע להיות מוכתם ומוחתם, מדמעה של ייאוש, או אפילו של נצחון. אפשר שדומה הדבר, לכך שאדם היה אונס את עצמו, רק כדי להסתיר זאת ממנו, ובכך להעצים את הכאב והבלבול. וגם אפשר שדומה, למשיכת המכחול האחרונה, על הבד שמונח כבר עשור על כנו, בכדי לסכם יצירה יתומה, שתוליד היא עצמה, אם ואב להצלחתה.

דימיתי בנפשי, פעם, כאשר הייתי טמון בתוך חיים של רעש, שכאשר אבוא אל המקום בו מותי כבר לא יאיים עליי, אוכל לזכות בנתח של השקט הזה, שגם לצימחוני כמוני, מגיע ממנו. הזיתי שכאשר אוותר לחלוטין על ההפרעה הנפשית והמאוד ילדית, שבה ועל-פיה, אני באמת מאמין שיש בי את יכולת השליטה על איזה משב רוח, אפילו זעיר, מאלו שחולפים על פניי בחיים, או על איזו גחמה מיקרית כזו או שונה של הגורל, או על מה שמכנים בפשטות מוגזמת, "שליטה על החיים" , או אז אוכל להניח את ראשי לאחור, כפי שאני מתאמץ ומנסה כבר חיים שלמים, להיישר מבטי אל תוך הכלום המאיים הזה, ולהביט, בשקט, מחוייך. יצאתי מהמאבק ב'רגעים' הקשים, כאשר אני מנצח. אך בעודי צועד כאן בשבילים שלכם, אני מרגיש מובס. באיזו זכות, אני מצהיר על בדידות, דווקא בזמנים בהם אני נותן רק למי שרצוי להכנס אליהם, אל חיי וליבי, ומעולם לא ידעתי כה טובים כמו עכשיו. איך ייתכן שמידבר ניבט מחלוני, בעודו נפתח, משקיף אל הים. הובלתי במהלך חיי, אל מקומות בהם לא הייתה עוד הברירה, לבד מלעמוד באומץ, אל מול כל הפחדים שנולדו עימי, החרדות שחיו בקירבי והתולדות החולות שירשתי. רק במידה בה הרחקתי לכת מספיק, בכדי לחשוף את כל הווייתי להפסד מוחלט ולכלייה טוטאלית, יכול היה להיוולד בקירבי את מה שכבר לא ניתן יותר לערער.

כתב פעם אדם, שבכך טמונה המהוגנות שבהעזה. את היסודות ניתן הרי, אם חושבים על כך בצורה הגיונית, למצוא רק שם, ביסודות. ובכדי לבוא אליהם, מתחייב הצורך בגילוי היסודות, מה שמחייב הריסה מלאה של המבנה כולו. ולשם, אין לאף אדם עם הגיון בריא ופחדים אנושיים מקובלים, את האומץ הדרוש כדי להגיע. גם לי לא היה, ואלמלא נדחפתי אל תוך היער השחור הזה, של דאנטה, שאליו אני אוהב לשוב תמיד, שלא מרצוני או בחירה, בוודאי שלא היו תופסים אותי מרים יד בהתנדבות. רק ברגעים ההם, והללו, בהם המבט ישר ומלא, אל מול האימה והבלבול, ורק כאשר הוא מלווה במלוא חופן הלב, יכול לבוא העומק הדרוש, שיודע לחפור אל תוך היסודות, ולעטוף אותם מחדש. ואין כבר ויותר סיכוי, שאוותר על פחות, או על יותר, ממה שבדיוק.

בבואי להוליד אותי מחדש, חף ונקי משערוריות החיים הקודמות, אני מוצא שהשפה והחשיבה דוגמאתיים כשהיו, ושוב אני תוהה, אם גם בגלגול הזה, החדש, אאלץ להתנהל כמו הדמות הניהיליסתית שהייתי בהתבגרותי המוקדמת מידי, והאם כעת, אצטרך להעלות באוב את דמותו של הפרופסור לייבוביץ, שכן עתה הוא איננו כאן כדי לתת את דעתו, המיוחדת, שנסעה איתו אל עולמות אחרים. כתב טי.אס.אליוט (בתרגום חופשי, פרוע, איום, נורא ומחייב תביעת דיבה) כך: " אנו לא נחדול מחיפושים וגילויים, והסוף של כל אותם חיפושים, יהיה להגיע אל המקום בו התחלנו, ולדעת את המקום הזה, בפעם הראשונה".

הללוייה.

דרג את התוכן:

תגובות (8)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

hello kitty

19/7/11 02:10:

חזרה לנקודת האפס. אבל הדרך שעברת חשובה. זה רק נראה אותו דבר. ובקצה של הוויתור יש שחרור

עינת (ש)

18/7/11 23:03:

...............

פתאום

28/12/08 19:06:

היי

קראתי בשקיקה את הדברים שכתבת . אני נדהמת נוכח יכולת הביטוי שלך והעומק הריגשי שממנו עולים ומדובררים הרגשות ההרהורים בבהירות ובמבט מפוכח. האנושיות המצבצת מתוך המילים ובין השורות נוגעות בי. אני מדמה אותך כותב את השורות למרות שאנני מכירה אותך.

כמובן שאני יודעת בדיוק את המצביים האלו או דומים להם בפריזמה אישית שלי.שולחת לך חיבוק

רוני