האם אתם זוכרים את הימים של השפורפרות במרקע הקטן השחור לבן? באותה עת נדרשנו להדליק את מקלט הטלויזיה ב-20:55 באם חפצה נפשנו לצפות בחדשות ב-21:00.
אני זוכר את הימים שהסתכלתי על אבי שמסובב את הבלונים בסיפולוקס, מבטו של ילד מלמטה למעלה, ממתין לשמוע בקוצר רוח את הפיצוץ שישמע מהבלון הקטן שהיה מוחזק בקופסת קרטון עם רבים כמוהו, כרוכים בגומיות.
איפה ימי האסימון, שאם ראינו טלפון ציבורי ולפניו משתרך תור ארוך של אנשים, ידענו שיש שיחות חינם, כיון שיש אסימון תקוע... פעמים רבות שראינו שאין תור, גילינו שאין גם שפורפרת....
היינו מזמינים אז קו טלפון, והנכדינו היו קוצרים את הפירות, או במלים אחרות, אבות הזמינו את הקו ואכלו לוקשים והנכדים היו זוכים לקו הנכסף... לא היה ברור אז שבין 2 נק' טלפון עובר קו ישר.... אני זוכר את השותף שלנו לקו מהכניסה השניה בבנין שלנו, שהיה אוהב לדבר שעות על פני שעות והיינו נאלצים להמתין עד שיואיל הוא בטובו לנתק סוף סוף ולאפשר לנו לשוחח גם. עבר זמן רב עד שסוף סוף תחנונינו למשרד התקשורת התקבלו והביאו להפרדת כוחות בינינו... אני זוכר את הסיבוב עד החוגה. בני הנוער ובני ה-20 פלוס לא בטוח שיבינו משמעותו של מושג זה... חוגה, לא מחוגה, גם סיבוב, גם עגול, אבל חוזר לבד אחורה, לצערנו, מהרבה בחינות חבל שלא ניתן לחזור אחורה...
אני זוכר שקניתי את המכשיר הנייד הראשון שלי (יחסית מאוחר) והמתנתי 21 ימי עסקים עד לפתיחת הקו, מכשיר נוקיה שעלה לי 2574 ש"ח עם סוללת קדמיום, שהייתי חייב לפורקה לפחות אחת למס' טעינות עד לפריקתה המלאה... היה זה ערב אחד בשנותיי הראשונות בביה"ס היסודי, כאשר אבי שב מעבודתו ובידיו פטיפון מונו שחור וקטן אשר הפיח בבית רוח חדשה מוסיקלית יותר. מכשיר זה ניגן תקליטים של יפה ירקוני במהירות 78 ומאוחר יותר, תקליטונים של דני קיי ואבי טולדנו במהירות 45 ובימים המתקדמים יותר, עברנו למהירות 33. ברוב שנות ילדותי ונעוריי, הייתי מתכתב עם דודים שלי מארה"ב, הולך לדואר קונה איגרת לארה"ב ושולח בנוסף גם מכתבים. לא ידענו אז דוא"ל ובטח ששיחה לחו"ל היתה עולה הון תועפות, מי יכל להרשות לעצמו. מידי יום ביומו, היינו מחכה בהתרגשות לדוור שיביא את הבשורה, מכתב עם תמונות, גלויה או כל דבר אחר... כאשר גדלתי והייתי לחייל בצה"ל, חילחל בי הרצון להכיר בת זוג. באותה תקופה, הייתי כותב למודעות בלוח שבסוף גיליון "לאשה" לתיבות דואר שהרבה מהן היו מפוברקות. אני זוכר שהלכתי גם אני ופתחתי לי תיבת דואר אישית בסניף הדואר הקרוב. עד מהרה השתכללנו והבנו שאין טעם להמתין לדוור, כאשר אפשר לקבל הודעות באופן מיידי. בשיטה זאת אם רצינו להכיר, פתחנו תיבת טלמסר עם פתיח אישי וקוד משלנו והיינו מקבלים בה הודעות. טלמסר ומודעה ב-"העיר" למשל היו הולכים בחבילה. לא הסתפקתי בכך והחלטתי להיות חדשני ומקורי. באותם ימים, אשר הסלולרי עוד לא היה בארצנו ומאוחר יותר, היה רק בתהליכים ראשוניים, שכרתי לי זימונית עם חיוג פנימי ישיר. קיבלתי מספר ישיר אישי, והמחייג אלי היה מגיע למשיבון ומשאיר לי הודעות מייד לאחר הישמע הביפ. מייד עם תום השיחה, הייתי מקבל שידור לזימונית, ושומע את ההודעה המקורית (בקולו של משאיר ההודעה). החיסרון של זימונית זאת היה, שאם היית במקום רועש ולא שמעת את ההודעה, היית צריך ללכת למכשיר טלפון קרוב, שקיימת בו האופציה לעבור מחיוג במצב של פולסים לחיוג במצב של טונים (חיוג צלילים) ואז עם הכנסת הקוד הסודי, כמו כל משיבון יכולתי לשמוע את ההודעה ללא הגבלה ולשמוע פרטים נוספים כמו תאריך ושעה שבהם התקבלה ההודעה. זימונית זאת עבדה על תדר מרכז, הווה אומר מגדרה בדרום ועד חדרה בצפון. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשבאתי עם המכשיר השכור לביתי וביקשתי מאמי שתשאיר לי הודעה בביפר ומייד יצאתי את פתח הבית כולי ציפיה, לקבל את ההודעה המיוחלת. הצפצוף שליווה את המכשיר מילא אותי אדרינלין, לא כמו היום שצלצול של סלולרי הוא משהו מובן מאליו. מי ידע אז כל כך הרבה תקשורת... כולי מתלהב מהצעצוע החדש ששכרתי, אצתי רצתי ופירסמתי מודעות הכרויות ב-"לאשה" וגם ב-"העיר". לא עבר זמן, רב ומייד גיליתי לתדהמתי שאבוי, המערכת המשדרת לא נתנה למשאיר ההודעה זמן רב לפטפט, ואפילו פחות זמן מתיבות הטלמסר. מצאתי את עצמי עומד מול שיחות רבות קטועות, ללא כל אפשרות לשחזרן. לא כל מתקשרת ידעה לקצר ולהשאיר רק שם וטלפון.
על החיסרון שבמערכת זאת כבר דיברתי, אך היתרון שהיה בה, שמייד אחר תום ההודעה, התדר היה נשאר פרוץ והייתי יכול לשמוע גם הודעות של אחרים שמושארות באותו תדר. לא מיהרתי לנתק כמובן. מאוחר יותר עברתי לשכור ביפר, סופר ביפר שההודעות היו מתקבלות בכתב ולא עבר זמן רב מדי עד שהבנתי שאין באפשרותי להמשיך ולשכור מכשירים אלו עקב עלותם הגבוהה.
אני זוכר שבילדותי הייתי מבקר לפחות פעם אחת בשבוע בקולנוע בהצגה יומית ולפעמים אף פעמיים בשבוע. כילדים, היינו צועקים בהתלהבות: "יששששששששששש" ושורקים שהמקרין היה סוגר את האורות באולם והסרט היה מתחיל לרצד על המסך... מי ידע אז וידאוטייפ שלא נדבר על דיוידי, דיויאקס או אם פי 4... היינו מתגנבים אל חדר ההקרנה שנמצא מאחורי הקולנוע ומוציאים מהפחים חלקים של סרטים שנגזרו מהגלילים והיינו אוספים אותם... חלמתי, שאגדל אקנה לי מקרנה של סרטים אמיתית כמו בקולנוע. בינתיים דודים שלי הסתפקו בלתת לי מתנה פנס קסם שעימו הייתי מקרין על הארון קיר הלבן בחדרי (לבן בערך) שקופיות של אנימציה... לעתים בשבתות אחה"צ היינו הולכים לבקר דודים אשר בביתם היה מקרן שקופיות. היינו מתרגשים לתלות סדין לבן על הקיר ולצפות בשקופיות מהטיול האחרון שהם עשו באירופה. דודים אחרים שלי היו משוכללים יותר ולהם היתה מקרנת סופר 8 קטנה ושם היינו באים לראות את חתונתם או סרטי צ'רלי צ'פלין, ללא קול, הדמויות הזזות על המסך הרעידו את מיתרי לבנו, הרעש של המקרנה ברקע היה כחלילו של המלין המתנגן ברקע ומושך כל אשר נועד הוא למשוך...
הקול הגיע בנפרד בסלילים משלו. אני זוכר שהיה לי טייפ סלילים והייתי מקליט בהקלטה אוירית מהרדיו, מנסה להשתיק את הסביבה. משימה די קשה, כאשר אתה מתגורר בדירה חזיתית, בבית משותף מעל כביש סואן. עד מהרה חיברנו את הרדיו המונו באמצעות חוטים מיוחדים אל הטייפ מה שגמל אותנו מלנסות להחריש את סביבתנו האנושית, אך עדין היינו מחרפים ומגדפים את הקריין אשר שכח שהשיר כבר התחיל והוא עודנו בשלו, משמיע את קולו מעל גלי האתר...
זהו זה, הזכרונות עולים בי באופן אקראי, אין מוקדם ואין מאוחר... אך עם יד על הלב, אני אמנם מתגעגע לדברים רבים, אך לא הייתי מוכן לוותר על הסלולרי והמחשב ולהמתין שוב בתור מול השפורפרת שזה שדיבר לתוכה רגע לפני, ירק לתוכה הזיע ורייר עליה...
אכן, מפונקים הפכנו להיות או שכמו פעם אמר לנו מורה בתיכון, "דור השוקולד והקוקה קולה"... |