כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    נבטייה, נוסטלגיה

    11 תגובות   יום שלישי, 23/12/08, 21:29

    בתמונות –

    1.        ה"צוללת" מחלון האנפה (נסיכות לבנון המפונקות הגיעו כמעט תמיד במסוקים)

    2.        בודקה הש.ג., צולם באחת הפעמים הבודדות שנכנסתי בנגמ"ש.

    3.      חברים ואני כחודש אחר כך, מביעים את דעתנו המפורטת והמנומקת על המצב. * המשך - בתחתית העמוד

     נבטייה, נוסטלגיה

     השילוב המשולש של תחושת אובדן ועצב, שמחת יום הולדת ומזג אויר קודר החזירו אותי לזכרונות מנבטייה.  כנראה אני מתחילה להתרכך בקצוות...

    הגעתי לנבטייה בדיוק יום אחד לפני יום הולדתי, ביחד עם חדשות מרות, אשר עם הזמן הפכו לחלק מהשיגרע:  מטען צד, לאגף המבצעים הרוג ופצוע (רגל קטועה).

    כמובן שכולם היו באבל עמוק, ואני חשתי את הכאב המשתק הזה בכל פינה מסביבי, ולא יכולתי להיות חלק ממנו: לא הכרתי את הנפגעים. הכאב ליכד את חיילי הבסיס  לשבט סגור, ואני ידעתי שכניסתי לשבט תידחה, עד שהלם הידיעה יתפוגג והכאב יתעמעם וייטמע באנשים, והם יפסיקו להיות קבוצה אחידה וסגורה באובדנה ויחזרו להיות אנשים נפרדים.

     ושנאתי את הבניין הענק, נטול החלונות, שתעלות המתכת של מיזוג האוויר שלטו בתקרותיו וקירותיו. בית החרושת לטבק , מפקדת אוגדה 91. "הצוללת".

     בחוץ היה חורף לבנוני, קר ובוצי. בפנים לא היה אפשר לדעת אם יום או לילה, חורף או קיץ – הצוללת תמיד נראתה זהה.  למחרת, כניסה לשגרת עבודה. בערב שמעתי שיש "ספורט" בקומה השלישית. הריקה. כמובן שהפכתי עולמות כדי להגיע. היו שם הרבה חיילים, כולם עדיין זרים לי.  רובם ככולם כבר פשטו את חולצות הב' שלהם הכוללות את הדרגות, ונשארו בחולצות טריקו או גופיות, בצבעי אפור, חקי, לבן או לבן לשעבר...

    לא היה שם חדר כושר או מד"ס מובנה – כל מה שאני זוכרת משם היה משחק "תפסוני": שתי הקבוצות עומדות בשתי שורות האחת מול יריבתה,  כאשר כפות הידיים  בגובה החזה וכף היד כלפי מעלה. נציג הקבוצה השנייה מתקרב לשורת הידיים, נותן מכה, שנייה ושלישית לכף יד מזדמנת. לאחר המכה השלישית הוא בורח, וזה שקיבל את המכה השלישית מנסה לתפוס אותו. הרץ המהיר מהם "שובה" את הרץ האיטי. 

     כאשר הגיע תורי בחנתי את העומדים לפני. רובם ככולם היו חסונים, כשירים ואתלטיים.  הוקל לי כאשר מצאתי אדם מבוגר יחסית, כנראה מילואימניק. נמוך, חולצת הטריקו הלבנה הדגישה את כרסו, רגליים קצרות ועקומות. הזקן הזה בטח לא מסוגל לרוץ, חשבתי, ואת המכה השלישית נתתי לו. בטרם הספקתי להתרחק צעד אחד הוא כבר תפס אותי. זריז, קיבינימט.

     ורק אחר כך הבנתי למה כולם צוחקים – מסתבר שבחרתי, מכל מי שהיה שם, דווקא בסגן מפקד האוגדה. ממושי, זה היה שמו. מאז היינו חברים טובים. ורק כשקיבלתי את הידיעה על מותו , ממטען צד שטני, מקולל, למדתי כי שמו בחיים אחרים ומציאות שפויה וטובה יותר היה אברהם אלרן.   (דמעה ראשונה. עליו? על במבי? לנגב, להמשיך).

    אבל אז עוד לא ידעתי, שכבר יש לי ידיד ראשון בבסיס. חרה לי שהזקן השמן הזה תפס אותי (אותי!) לפני שבכלל התחלתי לרוץ.  לאחר ה"ספורט" הסתובבתי במסדרונות הצוללת, מנסה להכיר את המבנה. מאוחר יותר , עדיין זרה לכול מה ומי שסביבי, הלכתי לחדרי במגורי הבנות. החדר היה ריק.  שם כתבתי מכתב לאחי. (מי מאיתנו עוד זוכר מה זה לכתוב מכתב?)

    מספר דקות אח"כ דפיקות בדלת הסגורה, חסרות סבלנות.

     פתחתי את הדלת ומצאתי את עצמי בוהה בעוגה הגדולה ביותר שראיתי בחיי עד אז: עוגה רבת קומות, מקושטת לתפארת, בצבעים חיים ועליזים, האנטיתזה המושלמת לאפרוריות ולאווירת הנכאים שמסביב.  כל זה הוחזק על גבי מכסה הפוך של סיר צבאי מהגדולים,  כזה שחייל מגודל יכול להתכרבל  בתוכו בנוחיות רבה.

     את עוגת הענקים המופלאה החזיק טבח ממטבח הבסיס, כמובן זר לי, ומאחוריו – קבוצת אנשים זרים כמעט לחלוטין. הם באו לחגוג לי יום הולדת, לחיילת החדשה שלא הכירה אף אחד ושחששה לפנות לאנשים בשל הכאב הצרוב, השורף שנראה על פניהם.  

    אם יש קסם בעולם, הוא היה בערב ההוא במגורי הבנות הריקים, בקבוצה קטנה של חיילים וחיילות שהתפנו מאבלם כדי לשמח ולחבק ולקבל אחות חדשה, ובעוגת מרגרינה בלתי אכילה ויפה להדהים, שהכנתה וקישוטה תבעו מן הסתם זמן  עבודה ממושך מטבח בעל לב זהב, מסור ועמוס לעייפה. 

     למרות הקסם בערב ההוא, לא נשארתי בנבטייה הרבה זמן. לא אהבתי להיות סגורה בצוללת המחניקה. שלא לדבר על שרותי השדה , היעדר המים החמים בשעות הערב ולעיתים היעדר מים בכלל. הצלחתי לקבל העברה לאנצאר, שם המגורים היו בקרוואנים נעימים, היו שרותים אמיתיים, לא "בול פגיעה", ומים חמים גם לאחר משמרת (נסיכה מפונקת כבר אמרתי?)  ובעיקר, שפע של אור ואוויר לנשמה: החמ"ל נבנה על גגו של המבנה היחידי בבסיס והיה כולו חלונות. שם האנשים הטובים, נוף הירק והחממות,  בנו לי ביית אמיתי,  ואשלייה של כמעט נורמליות ...

    קוצר הזמן בנבטייה ועומס החוויות באנצאר השכיח אתכם ממני, אנשי נבטייה החמים והנפלאים, את שמותיכם ואת פניכם, אך לא את הערב ההוא ולא את חום ליבכם.  

    אם זיהיתם את עצמכם כאן, אנא צרו קשר... לחיי הנוסטלגיה. מסתבר שהיא כן מה שהייתה פעם...ויותר מזה...   

     

     

    * - FAQ:לא הייתי שמנה בכלל,  אלה כל הבגדים שיכולתי ללבוש בו זמנית + מכנסי הדובון הכי קטנים שמצאתי. בחוץ היה קררררררר...  ולמ"צ בנשמתם: בשל הגודל (או הקוטן) הלא-תקני של כפות הרגליים שלי, (33-34), הצבא אפשר לי לנעול כל נעל שחורה שהיא. כמו שאתם רואים, המצב נוצל ללא בושה... 

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/10 23:56:

      סתיו . - את נמנית בין חברי הבודדים ועד כה

      בגלל החזות. נוסטלגיה - נבטיה,  מחזיר אותי

      לימים עברו, - והיה נדמה לי שלא יחזרו עוד,

      דבריך נותנים לי את התקווה שדור הממשיכים

      לא נופלים מקודמיהם. שמחתיני. עצמאות שמח.

        17/4/10 22:38:

      צטט: guyelran 2010-04-16 13:24:33

      עולם מוזר. שמי גיא ואני הבן הבכור של "ממושי", היום בן 38, מה שאומר שהשנה אהיה מבוגר ממנו...

      אני לומד בהולנד כרגע ובשבוע הבא מרצה לכיתה שלי על ישראל, הפלשתינאים וגם כמה מילים על אבא שלי.

      אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה הרגשתי כשראיתי את הפוסט הזה ואת התגובות, אני לא חושב שאני צריך להרבות במילים.

      תודה לכם על עצם העובדה שמצאתם לנכון להזכיר אותו, זה לא מובן מאליו שאדם מקבל יחס כזה כל כך הרבה זמן אחרי שהוא כבר איננו.

      אם במקרה תרצו ליצור איתי קשר, אפשר לכתוב לי ל guyelran@gmail.com

      שיהיה לכם יום עצמאות שמח!

      גיא.

      גיא

      יש לי דמעות בעיניים

       

      אביך היה אדם מקסים

       

      אני זוכרת ומתגעגעת.

       

      תהיה חזק

      אני מניחה שזה לא הופך ליותר קל עם השנים

      אצלי ממש לא...

       

       

        16/4/10 13:24:

      עולם מוזר. שמי גיא ואני הבן הבכור של "ממושי", היום בן 38, מה שאומר שהשנה אהיה מבוגר ממנו...

      אני לומד בהולנד כרגע ובשבוע הבא מרצה לכיתה שלי על ישראל, הפלשתינאים וגם כמה מילים על אבא שלי.

      אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה הרגשתי כשראיתי את הפוסט הזה ואת התגובות, אני לא חושב שאני צריך להרבות במילים.

      תודה לכם על עצם העובדה שמצאתם לנכון להזכיר אותו, זה לא מובן מאליו שאדם מקבל יחס כזה כל כך הרבה זמן אחרי שהוא כבר איננו.

      אם במקרה תרצו ליצור איתי קשר, אפשר לכתוב לי ל guyelran@gmail.com

      שיהיה לכם יום עצמאות שמח!

      גיא.

        5/6/09 04:04:


      דמעות עמדו בעיני עכשיו שקראתי את זכרונותיך.

      מעטים האנשים שהכירו אותו בשמו האישי, אברהם ליזרוביץ ששונה לאלרן.

      רובם ידעו וחשבו ששמו ממושי.

      אחד האנשים המדהימים והנערצים שהיכרתי בחיי.

      מפקד, חבר, אבא לחיילים, איש משפחה למופת,

      היה מפקדי הישיר כשנה וחודשיים בסדיר (קצין אג"ם חטיבתי) לאחר שעזבתי את הפלסר עקב בעיות רפואיות.

      ובהמשך כסמח"ט במילואים, ואני על תקן קצין שטח מודיעין בחטיבה.

      לאורך כל הזמן הזה עד ליום מותו, היינו מקושרים חברים מפקדים. הוא זה גם שהכיר לי אז את חברתי ואם ילדי.

      פגשת אותו משחק עם החיילים, איש שיכל גם לשבת עימנו לצחוק לשוחח ולספר בדיחות עד שהינו מבקשים שיפסיק ,

      כי לא עמד לנו הכוח כבר לצחוק . ובמקביל גם ללכת אחריו באש ובמים, מעטים האנשים שיכולתי ללכת אחריהים כך.

      הארץ הארורה הזאת לקחה לי עוד כמה וכמה חברים ומפקדים.

      תהא נישמתו צרורה בצרור החיים.

        2/6/09 08:40:


      אני מעדיף את הזכרונות אתך מבירנית...

       

      השלמתי חוב .*

        27/12/08 23:34:


      חשבתי שרק אצלי התמונות מאז קיבלו את הגוון החלוד הזה .

      לשון בחוץ

        25/12/08 00:21:

      צטט: גגו 2 2008-12-24 17:40:33

      ארץ אוכלת יושביה

      ונוף מדהים

      החזרת אותי לאותה תקופה


       

       

      הגדרת מעולה:

      ארץ סיוט 

      נוף חלום

        24/12/08 17:40:

      ארץ אוכלת יושביה

      ונוף מדהים

      החזרת אותי לאותה תקופה


       

        23/12/08 21:48:

      צטט: ashi@cafe 2008-12-23 21:37:45

      מפעלי הטבק.... כמה פעמים ראיתי אותם ומכמה זויות, בעיקר בלילות כאשר היינו מגיחים מהחשכה, מתקנים את הרכבים בסדנא למטה מטעינים דלק ומזון וחוזרים ונבלעים בחשכה.... בדרך לעוד "לקוח מרוצה"...

       

      איזה עולם קטן, אם כבר שם (כמעט) ונפגשנו...היית באשחר?

        23/12/08 21:37:
      מפעלי הטבק.... כמה פעמים ראיתי אותם ומכמה זויות, בעיקר בלילות כאשר היינו מגיחים מהחשכה, מתקנים את הרכבים בסדנא למטה מטעינים דלק ומזון וחוזרים ונבלעים בחשכה.... בדרך לעוד "לקוח מרוצה"...

      ארכיון

      פרופיל

      stav22
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין