כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (11)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      1/1/09 07:52:

    צטט: ד-ארט 2008-12-31 22:22:10

    צטט: casiopea_s 2008-12-30 15:14:04


    אני אוהבת את הדיון הקמפמפולי הזה של מהו כאן ומהו שם והאם זה שכאן, שם הוא? או כאן?

    ואולי פה?

    נומיפו ונומיקן, חד הן?

     

    מדהימה אחת.

     

    }{

     

    אני לא יכולה שלא להזכר בקטע הזה:

    http://www.youtube.com/watch?v=YM4ajqy2OC4

     

     

     

    איזה יופי!!!!

    הזכרת לי נשכחות. זה נפלא. קטע קאלט ממש.

    תודה תודה. זה נהדר.

     

      31/12/08 22:22:

    צטט: casiopea_s 2008-12-30 15:14:04


    אני אוהבת את הדיון הקמפמפולי הזה של מהו כאן ומהו שם והאם זה שכאן, שם הוא? או כאן?

    ואולי פה?

    נומיפו ונומיקן, חד הן?

     

    מדהימה אחת.

     

    }{

     

    אני לא יכולה שלא להזכר בקטע הזה:

    http://www.youtube.com/watch?v=YM4ajqy2OC4

     

     

      30/12/08 15:14:


    אני אוהבת את הדיון הקמפמפולי הזה של מהו כאן ומהו שם והאם זה שכאן, שם הוא? או כאן?

    ואולי פה?

    נומיפו ונומיקן, חד הן?

     

    מדהימה אחת.

     

    }{

     

      30/12/08 13:45:

    צטט: swansea 2008-12-30 09:58:18

    :) אמסיבה של נומיקן

    זה כריסטופר רובין שהכין את השלט?

     

     

    זכור את כריסטופר רובין כשיגיעו הקרמפמפולים, בקרוב. הוא עזר לי, ארבה מעוד
      30/12/08 09:58:

    :) אמסיבה של נומיקן

    זה כריסטופר רובין שהכין את השלט?

      26/12/08 00:30:

    צטט: prince hamlet 2008-12-25 22:53:45


    למה גילית לנו ?  קריצה הדמיון לקח את הניק שלך למחוזות אקזוטיים, לאיזו גיישה צ'יו-צ'יו-סאן בקימונו, וזה... בסך הכל חירטוט משרדי. זועף

                            חיוך

     

    נו, בגלל זה עזבתי את החירטוט הזה והמצאתי לי ביוגרפיה אלטרנטיבית. יותר עדיף. אשקול לכלול בה גם תקופת גיישאות רטרואקטיבית. משהו כמו מריקו סאן - הילדה מיפן. אתה יודע מה? דווקא מוצא חן בעיני.

      25/12/08 22:53:


    למה גילית לנו ?  קריצה הדמיון לקח את הניק שלך למחוזות אקזוטיים, לאיזו גיישה צ'יו-צ'יו-סאן בקימונו, וזה... בסך הכל חירטוט משרדי. זועף

                            חיוך

      24/12/08 17:21:

    דוקא יצא חמוד ה"נומיקן". מבחינתי זה השם שלך.
      24/12/08 14:15:

    אכן היה לשם מה לצפות אחרי הפוסט הקודם.

    תיאור התחושות מרגש מאד.

    הנאה צרופה לקרוא

      23/12/08 23:36:

    צטט: נ.י.ל.י 2008-12-23 23:22:32
    אהבתי מאד!

    טלפטיה

    בדיוק לפני דקה

    החלטתי לכתוב פוסט

    מדוע אני לובשת מכנסיים במקום השמלות והחצאיות!

     

    באחד מספריו של מאיר שלו יש קטע נפלא בו הוא מתאר את תדהמת תושבי ירושלים של פעם, כשראו בפעם הראשונה אישה במכנסיים, והבינו שכנראה אצל כל הנשים הרגליים נפגשות באותו מקום.

      23/12/08 23:22:


    אהבתי מאד!

    טלפטיה

    בדיוק לפני דקה

    החלטתי לכתוב פוסט

    מדוע אני לובשת מכנסיים במקום השמלות והחצאיות!

    0

    נומיקן

    11 תגובות   יום שלישי, 23/12/08, 23:15

    16.12.2008 פעם, לפני הרבה שנים, הייתי גברת מנהלת מכובדה עד מאד. ישבני היה מכווץ כיאות בחצאית צרה, ונקישותיהם החדות של עקבי נעלי הדהדו במסדרונות החברה בה עבדתי והזכירו לי את עמדתי הנחשבת, כאילו זו, חס ושלום, עלולה הייתה להשתכח ממוחי עד שאגיע לקצהו המרוחק של הפרוזדור.   שם, אגב, בפינת הקפה, התרחשו הדברים המרתקים ביותר בעבודה.באותם ימים  רווח נוהג נפסד, לטעמי, שהלך והתקבע עם השנים. מרבית שיחות הטלפון נפתחו במשחק ניחושים. היה עלי לזהות את קולו של המצלצל. היו שדיברו, היו שלאטו, שהיו שלחשו, היו שחדו לי חידות. אם לא זיהיתי מיד, נעלב הלה קלות, ואם למרות רמזים שניתנו לי עדיין לא פתרתי את התעלומה, יחסינו עלולים היו לעלות על שרטון. הצד השני חש כי אינו כה חשוב לי כפי שחשב לעצמו את עצמו, עבורי.אני חובבת מסתורין, ולימים, חיי שלי הפכו לסרט מתח שנמצא כעת בעיצומו. אבל הריקוד המביך הזה מרט את עצבי המנהלת שהייתי.קבעתי לי נוהל משלי, לפיו הזדהיתי אני בשמי מיד כשנמען השיחה אליו חייגתי ענה לטלפון, ואמרתי: "נעמי כאן." הכי פשוט שאפשר. כך חשבתי. אלא שפתיח זה גרם לשיבושים רבים, בעיקר משהשיבו לי מיד – "נעמי לא כאן". וזאת הרי ידעתי בעצמי. הרי אני חייגתי אליהם. יוצא מכך שאני כאן, ולא שם. משהייתי מבהירה שאני יודעת היטב שאינני שם ואני נמצאת כאן, היה מתחולל ויכוח קצר היכן הוא אותו "כאן" ואיפה נמצא "שם". כל צד היה בטוח שהוא "כאן" והצד השני "שם". משהגענו להסכמה מי מצוי היכן, יכולנו להמשיך בשיחה מדוברת על פי המוסכמות החברתיות.עם הזמן התמרדו אברי. ישבני (השטוח למדי, אם להודות  על האמת) התעייף מלהיות אסוף כדבעי, והתחנן על נפשו לצאת לחופשי. כפות רגלי חשקו בנעליים שטוחות ומרווחות שיאפשרו פסיעות גדולות, לפי מידתי. ואוזני, אוזני מלאו המולת אכסדראות וביקשו להן שקט.

    למען חלקים אלה, ואחרים, בגופי, נאלצתי לעזוב את קריירת הניהול המזהירה שלי.

    חדלתי מלהדס במסדרונות בוהקים ארוזה בחליפות מהודקות.

    אפשר לומר שעברתי לטייל בין חדרים באברים משוחררים, בסגנון מאוורר ופתוח, שהפיח הרבה  פחות רוח.

    שיחות הטלפון שלי עדיין התחילו בצמד המילים שהפכו לסמל המסחרי שלי "נעמי כאן".

    ליום הולדתי העגול, פרשו חברי כרזה ענקית ועליה נכתב, בכל תאויוט הקטיב האפשריות: "אמסיבה של נומיקן."

    וזהו.

    נהייתי נוֹמִיקָן באופן רשמי.

    © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן: