בצל "מלחמות הדת", החשדנות והשאיפה ל"משהו אחר", מגלים יותר ישראלים את הזרם הסוּפי. זו היא מסורת מיסטית בת אלף ומאתיים שנים, שהתפתחה לצד האסלאם והצמיחה מתוכה משוררים גדולים, סיפורים רבים ודרך חיים שונה ומאתגרת.
הזרם המרכזי של האסלאם גילה יחס חשדני כלפי האמונה הסופית מראשיתה, וראה בה מחמירה שלא לצורך. גם כיום היא אינה מקובלת ממש באסלאם, אולי כיוון שהיא מייצגת קו פחות פוליטי או משום שהיא רואה ב"ג'יהאד" - מלחמת הקודש - משימה אישית בלבד.
לפני כחודש יצאה לאור "הסופים", אנתולוגיה רחבה על הסופים והשקפת עולמם מאת פרופ' שרה סבירי, והעניקה לי הזדמנות להיפגש עם יהודים ומוסלמים שהושפעו מן הסוּפיוּת ומקווים לקרב באמצעותה לבבות בין הדתות השונות.
אני גיליתי את הזרם הסופי לפני קצת יותר משנה, כשידידה "יוצאת בשאלה" הזמינה אותי לערב על מפגשים בין-דתיים בביתו של הרב רוברטו ארביב, איש התנועה המסורתית, שהקים עם שותפים את "דרך אברהם" - עמותה א-פוליטית לקידום הדיאלוג הבין-דתי בין יהודים למוסלמים. במפגש השתתפו פרופסור ליהדות, ד"ר לקבלה, עורכת דין וכמה אנשי היי-טק, ואני הייתי מלא ציפייה לחזות ב"שידוך" שבין הרמב"ם לקוראן. המנחה, ד"ר אברהם אלקיים, ראש מכון מוסאיוף לקבלה בבר אילן ומנהל "דרך אברהם", אמר: "אנו מאמינים שהסכסוך פה מונח גם על יסודות דתיים, ואם רוצים לגשר על הפערים צריך להבין גם את הצרכים הדתיים של הערבים, לא רק את הרצונות הפוליטיים שלהם".
נפגשתי שוב עם ד"ר אלקיים לפני כחודש, כשארגן בנצרת ערב מרגש בצאת האנתולוגיה של פרופ' סבירי. "מי הם סוכני התרבות שלנו, שהפכו את הקוראן למוקצה"? שאל, והוסיף: "הקמנו את 'דרך אברהם' כדי להפיץ את הספר בתוך החברה היהודית הסובלת מבורות". הוא יצא נגד ה"ציוויליזציה היהודית-נוצרית" וקרא ליצירת ציוויליזציה חדשה, יהודית-מוסלמית, ברוחם של הרמב"ם ושל איבן גבירול שפעלו בתוך האסלאם: "החשיבה הסופית יכולה להוביל לדיאלוג לשלום בין היהדות לאסלאם ולהיות הבסיס שלו", אמר.
פרופ' סבירי נחשפה לעולמם של הסופים בגיל העשרה, כשהמורה שלה לערבית הביא לה ספר סופי מלא ב"אוצרות", כהגדרתה. את החיבור עם הסופים המשיכה באוניברסיטה, כשהתמקדה בלימודי האסלאם ודרכם בחקר התרבות והספרות הסופית: "תמיד מצאתי שם 'מילה טובה' כשהייתי במצבים קשים. זהו המזון הרוחני ... שמעניק לי את אהבת החיים שלי", אמרה לקהל שבא לכבד אותה.
בראיון קצר שערכתי אתה בסוף הערב שאלתי איך זה שאשה יהודייה מתעסקת דווקא בחומרים מוסלמיים שנכתבו על ידי גברים. היא ענתה שמבחינתה אין לכך חשיבות: "זו היא מסורת שמגלה יחס פתוח לנשים. לי זה כמובן לא הפריע ובכל מקרה לא עסקתי בשאלה הזאת. זו ספרות שנכתבה ברובה בימי הביניים ואי אפשר להתעלם מכך שנותני הטון היו אז גברים, אך הם הכירו באיכויות הנשיות ובתכונות המיסטיות שלהן. לצערי, מה שנותר מהספרות הנשית היום הוא רק כמה אמרות".
בספרה מייחדת פרופ' סבירי פרק שלם לנשים בסופיות, ומביאה ציטוט מהחיבור "זיכרונות על ידידי האל" של ראבעה אל עדויה, מיסטיקנית קדומה מהעיר בצרה: "אם ישאל השואל, על שום מה כללת אישה בין גברים? אשיב, הנביא עצמו אמר 'האל אינו מתבונן אל צורתכם החיצונית'. שורש הדבר אינו נעוץ בצורה אלה בכוונה...". "האם עסקת גם בפרקטיקות הסופיות, מלבד הכתיבה האקדמית"? שאלתי אותה. "אני מוצאת מספיק יופי ועושר בספרות עצמה. אני לא צריכה יותר מזה. גם כשאתה קורא ספרות יפה אתה מסתפק בזה".
פעם אחת השתתפתי בשיעור של פרופ' סבירי באוניברסיטה העברית. היו שם יהודים לצד מוסלמים, שניסו להוביל את השיעור אל ה"מסקנה" או ה"תשובה" הסוּפית. היא הקפידה לרסן אותם, וברוח זו היא גם כותבת במבוא לספר: "יש צורך באורך רוח: ההיכרות עם הסופיות נעשית בהדרגה, טיפין-טיפין; יש צורך בענווה: גם אם תצטייר בעינינו תמונה מקיפה מרובת פרטים על הסופיות, עדיין נהיה כתיירים עוברי אורח המקיפים את חומותיה סביב-סביב".
אחר צהרים אחד החלטתי, באופן ספונטני, לנסוע עם חבר למסגד הסופי של אבו-פלשתין בסכנין. המסגד, העטור צריחים בוהקים בצבעי ירוק, היה שקט. כבר חשבנו שבאנו לשווא, אך כשנכנסנו לאולם התפילה הגדול ראינו בקצהו אב ובנו לומדים ביחד. האב הציג את עצמו כאבו-פלשתין והתנצל על שהוא ממהר. למרות זאת גלשה שיחתנו למהות הסופיות ולחוכמתה, ואז נראה היה כי הסופי שכח שהוא ממהר ופצח במונולוג תיאטרלי שהותיר בנו רושם עז. אז הבנתי את המשמעות של היות סופי במלוא הווייתך. הוא הדגיש כי הסופיות היא הדרך הנכונה של האסלאם (ואולי רמז לביקורת על המתחולל היום בדת זו): "השנאה שמדברת בלבך תקבור אותך, ואת זה אומר הקוראן. אני מוכן להיות לעבד לכל מי שמוכן ללמוד". "מי הוא הסופי"? שאלתי. "מי שהוא כולו עין, כולו אוזן מקשיבה והבנה שבלב...", ענה. "הסופי לומד עד שהוא נעשה כולו למחשבה אחת". למשמע הדברים נותרתי ללא מילים.
בארץ יש כבר קבוצות לימוד לסופים, ויוצאים גם מסעות עם הטייל והחוקר זאב בן ארי לקונייה שבתורכיה, שם קבור רומי, מגדולי המשוררים הסופים, שבכל שנה נערך פסטיבל לכבודו. השייח הנצרתי עבד אל-סלאם מנאסרה הוא ראש "מסדר השלום הקאדרי" הוותיק, המונה כחמשת אלפים מאמינים ונושא את בשורת הסופיות בקרב מוסלמים. ראסן, תלמידו הנאמן, לומד ומלמד סופיות במסגרות שונות בארץ, בין היתר עם ענת לב-אור, "יהודייה סופית", כהגדרתה. בכוונתם לטוס בקרוב למסע לימוד משותף בארה"ב. ענת סיפרה איך נקשרה לסופים: "לאחר שקראתי טקסטים של פילוסופים סופיים יצאתי לכפר בתורכיה שם התנהל פסטיבל של הזרם הבקטישי, הנקרא על שמו של חאג'י בקטאש שמת ב-1270. פגשתי שם אנשים מכל קצוות העולם... מאחר שלא רציתי להפסיד את מה שחוויתי שם והתחברתי לשייח ראסן, ואז חשבנו איך אנו לומדים חיים". ענת עברה טקס חניכה והתקבלה כחברה בזרם הקאדרי. "זה מקום לבבי, שמספק לך הסתכלות שונה על העולם מזווית אנושית. זוהי הדרך שמקרבת אותי לאותו ידע שנולדתי אתו", סיכמה את הדברים. "וככה ויתרת על היהדות"? שאלתי. "אצלנו לומדים קוראן וגם פרשת השבוע. אנחנו חוגגים את ראש השנה לצד הרמאדן עם הרב אליהו מקלין", השיבה.
"אז למה אנחנו לא שומעים יותר את הקולות הללו של האסלאם"? ענת השיבה בנימה אופטימית: "אמנם אנחנו שומעים את הקולות של האסלאם הקיצוני ולא קולות אחרים... יש לי אמונה שהשינוי יבוא מאיתנו, בני האדם, ורק כך, במפגשים בין אישיים ללא תיווך של אנשי דת ופוליטיקאים".
שיר סופי:
מהשמיים יורדים גשמי הברכה אל האדמה, האדמה מוציאה מיני צמחים.
מהשמיים יורד הדבר הזה אל אדמת הלבבות:
הלבבות רוטטים, ומכל ידיעה היורדת עליהם נובטים מיני צמחים:
סודות, חכמות, ייחוד, בטחון, תפילה חרישית, קרבת האל יתעלה:
וצומחים בו בלב אילנות ופירות למיניהם:
ונעים בתוכו מדבריות וערבות, ימים, נהרות והרים:
הוא נהיה מקום מפגש לבני אדם ושדים, מלאכים ורוחות.
הדבר הזה הוא מעבר לשכל: גבורה וכח של ממש, רצון וידע של האל עצמו:
הוא נותן אותו ליחידי סגולה, למתי מעט מבין בני האדם.
אל-ג'ילאני, "גילוי הריבון ושפע הרחמן", עמ' 212-211.